Dejame vivir tu amor || Allison & bell

דניאל(בל)
"בייבי?" שמעתי לפתע את קולו של ליאם, פקחתי את עייני והבטתי בו עם דמעות, רואה שהוא התקלח והוא עם מגבת על גופו התחתון. "היי למה את בוכה?" שאל אותי והתיישב לידי וניגב לי את הדמעות "נלחמנו בשיניים והצלחנו .. ובסוף אתה עובר לגור איתה" אמרתי לליאם "אני לא מרוצה מזה בעצמי אבל אנחנו נעבור את זה. אנחנו נתראה עדיין למרות שאני שם" אמר לי ליטף את פניי. "אפילו לא החלטנו לגבינו.. ואם היא לא תתן לי לראות אותך?" שאלתי את ליאם בדמעות "היא לא יכולה למנוע ממני לראות אותך. את הבחורה שלי ולא היא" אמר לי ונשק לי "עכשיו דיי לחשוב על זה. בואי נהנה מהיום הזה ביחד, לכי להתקלח ותבואי לסלון, אמר לי וחייך והקים אותי מהמטה, נתן לי מכה קלה בישבן ודחף אותי למקלחת. גיכחתי והלכתי להתקלח

נייל
"כן אני אשמח"  חייכתי אליה והבטתי בה בזמן שהיא הכינה את הקפה "אז יש לך תוכניות להיום. חו מהתלמדות שסיפרת לי עליה" אמרתי לה וחייכתי "וואלה לא.. אולי אפגש עם בל אבל זה בטח יהיה מאוחר יותר. היא צריכה להיות עם ליאם. שניהם קיבלו בשורה קשה.. הם צריכים לעכל את זה" אמרה אליסון ומזגה את הקפה. נאנחתי " כן, זה הולך להיות לא קל. אני בטוח שליאם והיא יתמכו אחד בשנייה. הרי הם אוהבים ועכשיו לנושא שלנו.. מה דעתך על לעשות משהו ביחד? שנהנה לנו כל היום? יש לי ים חופשי מהאולפן" אמרתי לאליסון וחייכתי אליה כאשר הביאה לי את הקפה


אור(ליאם):
המשפט הסתיים. עברתי לגור עם שריל. אני לא מרוצה מן העניין אבל אין מה לעשות, למעשה יצאתי בלי נזק בכלל, היא הייתה יכולה למרר לי את החיים לנצח. עשינו את הטעות הזו אבל זה עדיין הבן שלי, זה עדיין בשר מבשרי, היא הקליטה אותי כשהייתי שיכור, שאני אומר לה שאני רוצה להיות אבא, ושאני אטפל בו ויהי מה. היא תחמנית הבחורה הזו. היא לא ניצחה, אף אחד מאיתנו לא ניצח. היא הפסידה אבל עם זאת מגיעים אליי רגשות האשם . צלמי הפפארצי והעיתונות לא מפסיקים לדבר על כל מה שקרה במהלך החודש האחרון, מנסים "להטריד" את בל, ואת הבנים, ואת אליסון בניסיון לקבל מידע על כל מה שקורה עם החיים שלי, הם לא משתפים עם זה פעולה ועל כן אני יכול להעריך אותם ולדעת שבחרתי לי בחברים לחיים, בעוד חברי משפחה למשפחה העיקרית שלי. הם מדהימים. שריל לא בבית, ועל כן ביקשתי לפגוש את בל, היא אמרה לי להגיע אל הבית שלי, שהיא שם. אמרתי לה לשמור על המקום כשאני לא גר שם. לטפל בו. אספתי את הדברים, אני לא יכול להרגיש אסיר בלהיות ככה. לא מגיע לי החרא הזה. נכנסתי אל הרכב, מתעלם מן צלמי הפפארצי ומתקדם בנסיעה ולאחר חמש דק' קרוב לעשר, הגעתי אל הבית שלי. 'כמה טוב לחזור'. חשבתי לעצמי, אמנם לא להרבה זמן. אבל כיביתי את הרכב לאחר שדוממתי מנוע, נעלתי את הדלתות כשווידאתי שלא שכחתי כלום, הקשתי את קוד הכניסה לבית והדלת נפתחה, היא נסגרה כשנכנסתי והלכתי בשביל הגישה, פותח את הדלת. "בל, אני פה." מלמלתי.



בל:
ליאם עבר לגור עם שריל בעקבות החלטת השופט ואילו אני נשארתי בביתו לאחר שביקש שאשאר שם ואשמור כביכול על הבית. הוא ביקש לפגוש אותי ואמרתי לו לבוא לדירה שלו.. אני לא מסוגלת להגיע לדירה של שריל.. קשה לי מידי. התלבשתי כששמעתי את קולו של ליאם, יצאתי מהחדר שלו.  זאת אומרת מחדרי וירדתי למטה "ליאם" אמרתי וקפצתי עליו בחיבוק. מחבקת חזק ולא עוזבת. זה הרגיש לי שלא התראינו שנים, כל מפגש שלנו.. אני בוכה מחדש.. אני כואבת מחדש.. אני מנסה להבין איפה טעיתי בשמירה שלי עליו במשפט.. מה לא עישיתי בסדר "התגעגעתי" לחשתי לו ונישקתי אותו, נצמדת אליו ונשארת קרוב אליו כמה שאפשר


ליאם:
עברו כמה חודשים, אני ושריל היינו בחדר הלידה. כששמעתי את כל התינוק הבוכה לאחר כמה שעות של סבל מבחינתי, אמנם כן נמלאתי ברגשות עזים כלפיו, הוא לא אשם. הוא בכל זאת הבן שלי. "עשינו את זה ליאם." שריל אמרה, הסתכלתי עליה, "למה עשית את כל זה מלכתחילה?" שאלתי אותה, היא עיקמה את הפרצוף שלה לנוכח זה שפתחתי את זה מול האחיות שבאו לעזור לה לאחר הלידה. "ליאם זה לא-" "את עירבת כל גורם אפשרי, אל תגידי לי זה לא לעכשיו." אמרתי לה. "במקום להפוך את זה למשהו נעים הפכת את זה לסיוט מתמשך. אני אמשיך לטפל בילד, הוא שלי בדיוק כמו שהוא שלך. אני אשלם לך מזונות, אבל אני לא רוצה שום קשר אלייך או למשפחה שלך. נפנה לשופטת שתיתן לנו משמרות עליו. תאמיני לי שזה יהיה רק טוב." אמרתי בגלגול עיניים. "אתה רוצה להחזיק את הבן שלך?" שאלה האחות, אחת האחיות נתנה לה מרפקיה קטנה, שזה לא במקום עכשיו השאלה הזו, חייכתי אליהן. "למען האמת אני תשוש קצת. אני יוצא החוצה לנשום אוויר. שיהיה בינתיים עם אימא שלו, אבוא אח"כ לתינוקיה." אמרתי להן והן הנהנו בנימוס. הסתכלתי על שריל במבט זועף, השעה הייתה שמונה בבוקר, היינו ערים כל הלילה. כמעט ארבעים ושמונה שעות, יומיים. משכתי בכתפיי ויצאתי אל החצר, שם בל חיכתה לי עם כוס קפה. נשקתי אל שפתיה והתיישבנו בשולחן הפנוי הראשון שמצאנו. "מצטער שאני ככה." מלמלתי והדלקתי סיגריה בשביל להירגע. "אני לא יכול איתה יותר, היא מחרפנת אותי." סיננתי בעודי לוגם מן הקפה. תוך כדי שואף ונושף את עשן הסיגריה לצד השני, אני יודע שזה מפריע לבל שאני מעשן, אבל היא מכבדת את זה.


בל:
לגמתי מהקפה והבטתי בליאם כאשר הוא מעשן את הסיגריה שלו, נכון שאני לא מתה על זה אבל אני מכבדת אותו. בעיקר שאני יודעת שזה הסיח את דעתו בתקופה שהוא היה גר עם שריל. "הכל בסדר ליאם, זה עכשייו נגמר.. אתה תראה אותה רק כשתרצה לראות את הילד" אמרתי לו והוא הנהנן "אני עדיין מצטער על הכל.. על זה שהיית צריכה לשמוע אותה מקטרת ועל זה שנעלמתי באמצע הלילה והלכתי לשם.. אני מצטער על הכל. עכשיו אני רק איתך" אמר לי ליאם לאחר שהביט בי "הכל בסדר בייבי, אני יודעת שאתה שלי אבל גם אתה אבא עכשיו.. גם אם אנחנו רוצים וגם אם לא.. יש לך מחויבות .. גם אם זה אומר שתלך אליה באמצע הלילה"  אמרתי והבטתי בשרשרת שלי , הרגשתי שליאם מרים את ראשי "אחנו נקבל משמרות עליו. אני לא מתכוון לעזוב אותך. סבלנו מספיק" אמר לי ונישק אותי לאחר שזרק את הסיגריה שגמר . גם אם ריח של סיגרה אני אוהבת אותו. נישקתי אותו וחייכתי אליו "אני אוהבת אותך" אמרתי לו והוא חייך " גם אני אותך בייב" אמר לי וקירב אותי אליו "אתה מסריח מסיגריה מעצבן אחד. לפחות אליו אתה לא מתקרב עם ריח כזה. הבאתי לך בושם וחולצה" אמרתי לו ונתתי לו את השקית שהבאתי מהבית. כן כן הוא האמת עבר לגור אצל שריל חודשיים ואז החליט שנמאס לו וחזר לביתו. כמובן שהוא לא נתן לי ללכת אז נשארתי והעברתי את הכל אליו. "תודה בייב" אמר לי וחייך אלי, נישק אותי קלות. "בבקשה, עכשיו תלך ותחליף בגדים ונלך לראות אותו" אמרתי לליאם וחייכתי