Baby Tell Me How To Make It Right | Hayley & Allison

הארי:
הנחתי את ספל התה על השולחן מלפניי, נאנח ומתרווח על הספה הקרה. הטלוויזיה הייתה דולקת ברקע אך לא נתתי לה יותר מדי תשומת לב. הדלקתי אותה כדי שיהיה רעש מעט ברקע וכדי שהשקט לא יוציא אותי מדעתי. יותר מדי זמן אני לבד. באשמתי. בכל יום שעובר רגשות האשמה אוכלות אותי יותר ויותר. הראש לא מפסיק לחשוב עליה ואיך היא מרגישה. היא בסדר? היא עצובה? היא שמחה? הבטחתי לדאוג לה כל חיי, שבחיים לא אעשה משהו שיגרום לה רע. אני כמובן לא הפסקתי לדאוג לה או לאהוב אותה, אך עכשיו כל זה נעשה מרחוק. כשהיא רחוקה ממני ואנחנו בנפרד. אני יודע שהכאבתי לה בכך שנפרדתי ממנה מיד לאחר שהיא ילדה את בתנו, דארסי. עדיף הסבל שהיא עוברת עכשיו מאשר שההנהלה הייתה פוגעת בהן יותר. אני לא יכול לדמיין מה הם מסוגלים לעשות. הלוואי ויכולתי לקחת כל טיפת כאב שהיא חווה או חוותה כדי שלא תרגיש כאב לעולם. אך לצערי אני לא יכול, אולי רק להפחית אותו קצת. התמתחתי על הספה מעט, נשכב עליה, מניח את ידי מאחורי ראשי ובוהה בתקרה. חייכתי לעצמי כאשר נזכרתי ברגעים קטנים, אך גדולים, שחווינו בבית הזה שמסיבה מסוימת עדיין נקרא מבחינתי בית. בית זה איפה שהיא נמצאת. חייכתי לעצמי בעודי נזכר בפעם שראינו סרט ביחד במיטה. נזכר איך הסתכלתי עליה, בהיתי בה ליתר דיוק. היא הייתה כל כך מרוכזת בסרט שאני בספק אם היא בכלל שמה לב שרוב הסרט הסתכלתי עליה ולא על המסך. היא תמיד כל כך מרוכזת כשהיא רואה סרטים וגם קוראת סרטים. אוי ואבוי למי שיפריע לה. צחקקתי לעצמי, נזכר שהייתה מתעצבנת כאשר הייתי צוחק עליה אם היה נכנס לה סבון לעין בזמן מקלחת. היא פשוט הייתה מתחרפנת מזה. נשכתי את שפתי ונעתי מעט כאשר חשבתי על הפעם ההיא ששכבנו ממש כאן, על הספה הזו. היא כזו מדהימה ועדינה בזמן סקס, שזה מדהים. תמיד פחדתי לפגוע בה כדי שלא יכאב לה בזמן שחדרתי לתוכה. פניי נפלו ברגע שחשבתי על כך שלא רציתי לפגוע בה. זה הדבר היחיד שהיא הרגישה במהלך החודשים האחרונים. כאב. סבל. כל כך הרבה סבל היא עברה בגללי, סבל שלא מגיעים לה כלל. תמונות מכל הפעמים כשהגעתי שיכור הביתה, המבט על פניה ברגע שאמרתי לה שאני נפרד ממנה וביום שהיא גילתה שההנהלה אחראית על זה. היום שהיא נשבעה שהיא לא רוצה שום קשר לאף אחד מאיתנו. כאב כל כך עמוק, מבט כה מיוסר. באשמתי.
רגע לפני שפרצתי בבכי נשמעה דפיקה בדלת. מודה על אותו רגע. בעצלתיים קמתי מן הספה אל עבר הדלת. "רגע!" קראתי. הבטתי בחור בעינית הדלת בכדי לבדוק מי זה, אך לא זיהיתי את הפנים. פתחתי את הדלת לאותו אדם. הוא היה איש די מבוגר, בשנות החמישים לחייו. ראיתי אותו בעבר, אך אני לא זוכר מתי נפגשנו ובאילו נסיבות. "כן? איך אפשר לעזור לך?" שאלתי אותו. הוא הישר את מבטו והזדקף. "היילי סטיילס נמצאת?" שאל. בלעתי את הרוק שלי. בהלם משם המשפחה שנתן להיילי. היילי סטיילס. הלוואי וזה היה אמיתי. קיוותי בליבי שביום מן הימים אני אשא אותה לאישה והיא תיקח את שם המשפחה שלי. אך כרגע זה בגדר חלום בלבד, חלום רחוק שנות אור. כחכחתי בגרוני. "לא. היא לא... היא לא נמצאת." השבתי. הרגשתי מעט לא נעים, אולי בגלל שעניתי לו כמו מטומטם ואולי בגלל שהייתי רק עם מכנסיים. כנראה שזה שניהם. "עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו, אך אני החוקר שהיא פנתה אליו בנוגע לשאלתה אם היא מאומצת. אני מוכרח לדבר איתה. אתה יכול ליצור איתה קשר?" הוא שאל. הנחתי שהוא רוצה להיכנס ולכן פתחתי את הדלת יותר כדי שתהיה לו אפשרות להיכנס. "תסלח לי רגע." אמרתי הלכתי ללבוש במהירות חולצה. חזרתי אל פינת האוכל, מאחר והחוקר ישב שם. התיישבתי בכיסא מצידו השני של השולחן לאחר שהצעתי לו לשתות ונענתי בסירוב. "אדוני החוקר, משהו קרה?" שאלתי, מקווה שדופק ליבי ירגע. הוא לא היא כאן מזמן, והנחתי שהיילי שכחה בכלל מכל הנושא של האימוץ. "התקשרת אליה? היא מגיעה?" לעזאזל, הוא לא סבלני. "אני אבקש ממנה להגיע ברגע שתגיד לי מה הולך. אני דואג." הודתי. דאגתי מאוד. אני תמיד אדאג בכל מה שקשור להיילי. להיילי ולדארסי. "החששות שלה היו נכונות. היילי מאומצת." הוא אמר בפשטות, כמובן מאליו. אך אני? הייתי מחוסר נשימה. המום. היילי שלי, מאומצת? היא צדקה כל הזמן הזה? איך היא תתמוד עם זה? מה יהיו ההשלכות של זה? "אתה בטוח? איך גילית?" שאלתי, חייב לדעת את התשובות. חייב לדעת שאין עוד סיבה שהאהבה של החיים שלי תחוש סבל נוסף. יותר מדי מוטל על כתפיה הקטנות, שאני מפחד שהיא תקרוס בשלב מסוים. "אני אספר הכל ברגע שהיא תגיע לכאן." הוא ענה. גלגלתי את עיניי, מודה בליבי שהוא לא שם לב לכך. הוצאתי את הנייד שלי, מחייג להיילי כאשר תמונה שלה מתנוססת על המסך. תמונה שלה שצילמתי מזמן בעודה ישנה ולא מוכן להחליף אותה בעד שום הון שבעולם.

היילי:
הנעתי את דארסי מצד לצד על ידיי, מנסה להרדים אותה מאחר וכבר ערב ויחסית מאוחר. ניקו עובד משמרת כפולה, משמרת שהתחילה ב6 בערב ותסתיים רק ב8 בבוקר. אני לא אוהבת את משמרות הלילה האלו, הן נוראיות מבחינתי.
שניה לאחר שהיא נרדמה והנחתי אותה בעגלה שלה, הנייד שלי צלצל, רועש מבדרך כלל. שיט. רצתי אליו, לא רוצה שהצלצול יעיר את דארסי. קשה להרדים אותה, ומאוד קל להעיר אותה. לפני שעניתי השתקתי את הצלצול, למזלי היא לא התעוררה. רק לאחר מספר רגעים שמתי לב למי שמתקשר. "הארי?" תהיתי לעצמי בקול. למה הוא מתקשר? האם הוא נמצא בצרה? הוא שיכור? ניערתי את ראשי מן המחשבות ועניתי. "היילי." אמר, שומעת אנחה בקולו. "הארי, מה קורה-" "את חייבת להגיע לכאן. דחוף." קטע אותי. גם בלי לראות את פניו יכולתי לשמוע בקולו שהוא לא רגוע, מתוח. מה לעזאזל כבר קרה? "תסביר לי מה קרה. אני-" "היילי, אני מתחנן. את תדעי כשתגיעי לפה." הוא אמר לי. שנאתי את המסתוריות הזו. לא יכולתי סתם להגיע אליו. אני מקווה שזה באמת מקרה חירום והוא באמת צריך אותי מכל האנשים בעולם עכשיו. "הארי זה קצת... אני... דארסי..." "תביאי אותה לכאן. היילי, את חייבת להגיע. יש לך איך להגיע? את צריכה הסעה?" הארי מיד שאל. נאנחתי, לא מאמינה שאני באמת מתכוונת לנסוע אליו. "אני אגיע, יש לי רכב." השבתי, נאנחת. "תגיעי מהר. להתראות." אמר וניתק. מה עובר עליו? אני יכולה להתחרפן מחוסר מודעות. במיוחד כשזה מגיע מצידו של הארי שלא מספר לי דברים. לעזאזל. נאנחתי והחלפתי בגדים, בסך הכל לג'ינס פשוט וסוודר בצבע שמנת. לאחר שנעלתי את נעליי הואנס שלי אספתי את חפציי ואירגנתי את התיק של דארסי. כיסיתי אותה בשמיכה נוספת וניתקתי את החלק העליון על העגלה שיכול לשמש גם בתור מושב ברכב. לאחר שוידאתי שהכל סגור בבית, נסעתי אל הבית שלנ- כלומר הבית של הארי. של הארי. הנסיעה הייתה קצרה, מאחר והשעה כבר 8 בערב והכבישים ריקים יחסית. החניתי בחזית הבית. אירגנתי את כל הדברים וניתקתי את המושב של דארסי מן החגורה. התקדמתי אל שביל הגישה, לכיוון הדלת. נוקשת על הדלת פעמיים. הדלת כעבור רגע נפתחה והארי עמד בפתח, מקסים כמו תמיד. "מה לקח לך כל כך הרבה זמן?" שאל. סימנתי לו להיות בשקט, מראה לו שדארסי ישנה. הוא התנצל והורה לי לשים אותה בחדר למעלה, באותו חדר שתכננו עבורה לפני שנולדה. הרגשתי צביטה בלב ברגע שנכנסתי לשם. חדר כל כך יפה וכל כך מיותם. אוקיי היילי זה לא הזמן לחשוב על זה. השכבתי את דארסי בזהירות בעריסה, מוודה שהיא מכוסה ולוקחת איתי את המוניטור. ירדתי למטה, "מה היה כל כך דחוף הארי?" שאלתי, משלבת את ידיי. הארי החווה בידו לעבר פינת האוכל, מוביל אותי לשם. רק עכשיו שמתי לב שאנחנו כלל לא לבד, נמצא אדם נוסף בחדר שמיד זיהיתי אותו בתור החוקר שפניתי אליו בתהיות שלי לגבי האימוץ. לחצתי את ידו, "מה שלומך?" שאלתי בשקט, מרגישה את גרוני מתייבש. "שבי בבקשה." אמר. התיישבתי מולו, לצידי הארי. "מה אתה עושה פה? קרה משהו?" שאלתי בדאגה. עבר הרבה זמן מאז שנפגשנו לאחרונה. יותר מדי זמן. מה גרם לו לבוא דווקא לפה, דווקא עכשיו? הוא קירב את כסאו לשולחן והביט בי, "מה שאת הולכת לשמוע עכשיו לא יהיה קל, אך אני רוצה שתקשיבי לי מההתחלה עד הסוף." הנהנתי בראשי קצרות, רוצה מעכשיו לברוח. הוא פתח את המזוודה שלו והוציא ממנה תיקייה חומה מקרטון, דפים בצבצו מצידה ומדבקה עם שמי הודבקה עליה. "תראי היילי, מהרגע שפנית אליי לא נחתי לרגע. חקרתי יום ולילה בנוגע לשאלתך האם ההורים שלך הם אינם הורייך הביולוגיים. ובכן," הוא אומר, פותח את התיקייה ומוציא ממנה תמונות ורישומים על ההורים שלי. "דניאל וקאתרין בראון. התחתנו בשנת 1990 בכנסייה קטנה בשכונה קטנה בצפון ליברפול." "ליברפול? יש לך טעות. ההורים שלי הגיעו מאמריקה. אני אמריקאית." אמרתי, לא מבינה. כלא שמע את שאלתי המשיך בדבריו. "במשך שנים ניסו השניים להיכנס להיריון ולהביא ילדים לעולם אך ללא הצלחה. מארק ואמילי ברוקס, הורים לג'ייסון בן ה26 ואשלי בת ה24." אמר והוציא לי טפסים עם תמונותיהם של כל אותם אנשים שלא פגשתי מימיי. "הזוג הנ"ל היו חברים טובים של דניאל וקאתרין. יתרה מכך, הכי טובים שהיו מוכנים לעשות למענם הכל." אמר. הכל? "הצלחתי להגיע אל קבצים שבית החולים חסם עקב סודיות בין הזוגות. כמו שאת יכולה לראות, קאתרין מעולם לא הייתה בהיריון. שניהם היו בטיפולי פוריות ארוכים אך מעולם לא הצליחו להיכנס להיריון. בניגוד אליהם, חבריהם מזה שני, מארק ואמילי היו בהיריון נוסף. של תאומים." החוקר אמר והציג בפניי את הטפסים מבית החולים. עלעלתי בהם אך לא באמת הסתכלתי מה כתוב. הכל הלך ונהיה מטושטש יותר. אני בוכה? "אני... סטיב ואני. מאומצים?" שאלתי, בהלם מן המילים של עצמי. "ובכן, אספר לך מה קרה. הזוג ברוקס עמדו בקשיים כלכליים קשים, הם לא יכלו לשאת בהוצאות של לידה נוספת, כלומר של תאומים. הם כמעט שלחו את אשלי וג'ייסון לבתי אומנה מאחר ולא היה להם מספיק כסף לגדל את שניהם. אך הם הכירו את הבעיה בהם קאתרין ודניאל נמצאים ונחלצו לעזרתם. הם מסרו להם את זוג התאומים שזה הרגע הגיחו לאוויר העולם בתמורה שידאגו להם לבית חם, מה שהם לא יכלו לתת להם. הזוג בראון נענו לבקשתם ואימצו לחיקם אתכם, אותך ואת סטיב." הוא אמר ולא האמנתי למשמע אוזניי. אז כל החשדות שלי היו נכונות. הם לא באמת ההורים שלנו. "משהו פה לא מסתדר לי. אני מעולם לא הייתי בליברפול, כל חיי גרתי באמריקה עד התאונה שקרתה לי." אמרתי, הדמעות לא מפסיקות לרדת לרגע. "זה נכון. קאתרין ודניאל החליטו שעדיף בשביל כולכם להתחיל את חייכם במקום חדש, ללא אנשים שאתם מכירים. הם רצו את הטוב בשבילכם ולכן עברו לגור בויסקונסין באמריקה, איתכם." הוא אמר. האם אני חולמת? או שאולי זו עוד בדיחה על חשבוני. אני כבר לא יודעת איך אני שורדת. בכל פעם מחדש שאני מרגישה בסדר, מגיע משהו שפשוט מרסק אותי. אני מרגישה כמו בניין שעומדים להרוס אותם. זה מתחיל מהבסיס ולאחר מכן כל הבניין נופל והופך לאבק. אני כרגע בשלב של האבק.
לא שמתי לב איך או מתי, אך מצאתי את עצמי מכה באגרופיי את חזהו של הארי בעוד שזרם של דמעות זולג מעיניי ללא הפסקה.

הארי


הסתכלתי על היילי, כאב לי לראות אותה כזו מרוסקת. אני לא רגיל, זאת אומרת כן.. התקופה האחרונה העבירה בכולנו טלטלות רבות, ומעמסה נפשית ורגשית קשה וממושכת, אבל זה? הקש ששבר את גב הגמל. "אני אשאיר לשניכם את הטפסים, ואת מספר הפלאפון שלי. יצרתי קשר עם מארק ואמילי והודעתי להם את הסיטואציה, הם מוכנים לפגוש אותך ואת אחיך סטיב, אבל על כן, אם את רוצה לקחת עם זה זמן ונשימה ארוכה כדי להחליט מה לעשות תצרו איתי קשר. אני יודע שזו סיטואציה לא קלה, אבל אני כאן, ואם את צריכה נצמיד לך עובדת סוציאלית או פסיכולוגית רק לשם העניין הזה בכדי להתמודד עם זה כמה שיותר." החוקר אמר, מייקל אם אני זוכר נכון. "אוקיי, אנחנו נדבר על זה, ובמידה ואכן היא תסכים ... אנחנו נפנה אלייך ישירות." אמרתי בעודי מחבק את היילי, שדמעותיה החתימו את החולצה שלי אך לא היה לי אכפת. התגעגעתי לזה, גם אם זה בסיטואציות כאלה. מייקל הנהן לחיוב, הוא לחץ את ידי, ומכיוון שהיילי במצב נסער הוא לא התקרב אליה יותר מידי כדי לא לגרום לה להתשה נפשית של המערכות בגוף. הוא יצא מן הבית, לאחר שסגרתי את הדלת הסתכלתי על היילי, המיואשת. הבוכיה. יושבת בשולחן בפינת האוכל. פתחתי את המקרר והושטתי לה מים קרים בכוס. "קחי, תשתי. אל תגידי לי לא." אמרתי, היא הסתכלה עליי, "הארי אני לא ..." היא החלה לומר, "תקשיבי לי, בבקשה תשתי." התחננתי והיא הנהנה לחיוב, לוגמת מן המים באטיות, מוחה את דמעותיה. "תראי אני יודע שזה קשה, אני קודם כל חושב שעלייך ליידע את סטיב בעניין הנ"ל. זה לא משהו שניתן לעבור עליו ב'חפיף'. אבל אם תרצי אני אעמוד לצידך בכל זמן נתון ואהיה שם, - בתור ידיד כמובן." אמרתי, לא רציתי להלחיץ אותה, צרמה לי המילה או ההגדרה 'ידיד' אבל זה לא משנה כרגע. משכתי בכתפיי, נאנחתי, התיישבתי מולה ואחזתי בידה, היססתי, שיחררתי את האחיזה אבל היילי אחזה בידיי. היא צריכה את זה. השעה הייתה די מאוחרת למעשה, "את רעבה?" שאלתי את היילי, היא הנידה את ראשה לשלילה, "מצטער על השאלה, לא התכוונתי להיות חסר טאקט." אמרתי וגירדתי בעורפי לאחר ששיחררתי את ידיי. משכתי בכתפיי וקמתי מן הכיסא, דארסי בכתה. "חכי, תישארי פה." אמרתי ולאחר שהיא אישרה לי לעלות עליתי למעלה אל החדר שאני והיילי הקמנו לכבוד היוולדותה של דארסי, היא לא הייתה כאן מאז שהיא נולדה, ולפיכך אני מבין את הבכי שלה, זה קשה להיות בבית זר, ריח זר ולא מוכר. הסתכלתי על הדלת, פותח אותה באטיות. התקדמתי אל העריסה, "היי.." אמרתי חלושות לדארסי והרמתי אותה, תחילה היא התפרעה בידי, זה בסדר, לגיטימי, היא לא מכירה אותי בתור אבא שלה, לא הייתי שם מאז שהיא נולדה. לא ראיתי אותה גודלת. עם החודשים. אני תוהה אם היא למדה לדבר כבר? מילים בודדות? אם היא למדה ללכת? ניערתי את ראשי וחייכתי אליה. "היי, מותק. יפה שלי. למה את בוכה?" שאלתי, הסתכלתי על זיו פניה, היא יפיפייה, מזכירה את היילי אבל יש בה משהו ממני. נעניתי אותה מצד לצד, באטיות, ליטפתי את שיערותיה והסטתי שיערה שנחה על המצח והפריעה לה. אני מניח שזה אחד מבין הדברים שגרמו לה לבכות, חוסר הנוחות. הסתכלתי על דארסי, חייכתי אליה, התחלתי לשיר לה את השיר Just The Way You're, בגרסה שקטה, או כמו שקוראים לזה, גרסה אקוסטית, אקאפלה סוג של. רק אני. והקולות רקע שלי. אט אט דארסי החלה להנמיך את קצב הבכי שלה עד שלא נשמע עוד ונרדמה. נשקתי אל המצח שלה, לא רציתי להוריד אותה מידיי, אני אוהב את ההרגשה הזו, שמשהו כל כך קטן, כפרי היצירה שלך, מונח אצלך בידיים. לא החזקתי אותה אף פעם, מאז שהיא נולדה, ואני יכול להתמכר לתחושה ולהרגשה, ולריח שלה. הנחתי אותה באטיות בעריסה וכשבאתי להסתובב לאחר שליטפתי לה את הראש, היילי עמדה שם עם דמעות בעיניים, אני לא יודע אם זה קודם לכן, או בגלל השיר. אני יודע עד כמה היא אוהבת את ברונו מארס. "היי, אני יודע שזו תהיה הצעה די פזיזה. אבל ... אני מבין שכרגע את בסערת רגשות ואני לא יכול לתת לך לנהוג במצב כזה הביתה ובעיקר שדארסי ישנה ויהיה קשה להעביר אותה מבלי שהיא תתעורר. יש לך כאן עדיין בגדים שלך שהשארת פה. הם מקופלים בארון, כיבסתי אותם, אבל לא הזזתי או זרקתי אותם. את יכולה ללבוש אותם מחר, או לשינה. ואת יכולה לישון בחדר השינה, אני אישן בסלון. אני לא רוצה להלחיץ אותך או לגרום לך לחשוב על דברים לא נעימים. אני רוצה שתרגישי בנוח. הבית שלי זה הבית שלך. ואני מתכוון לזה." אמרתי לה והגנבתי לה חיוך קטן, מנסה לעודד אותה ואותו בסיטואציה הקשה אשר חלפה עלינו בתקופה האחרונה. התגעגעתי אליה. "את כבר יודעת איפה חדר-השינה, את יכולה לגשת לשם ולהחליף בגדים. אני חושב שבמגירה העליונה של המגירות, יש לך לבנים. את יודעת,.." אמרתי במבוכה וגירדתי בעורפי, הסתכלתי עליה, היא כל כך יפיפייה גם כשהיא בוכה , לעזאזל. טוב הארי, זה לא הזמן עכשיו. הלב שלי פעם בחוזקה כשעברתי לידה ונגרם לנו זרם חשמלי כתוצאה מהקרבה. במקרים כאלה ואחרים יכולתי לצחוק על זה, שהגוף שלי מחשמל את הגוף שלה וההפך. שזה מרמז על קונוטציה מינית כלשהי ... או גורל. אבל העדפתי לשתוק ולא לומר מילה שאח"כ אתחרט עליה כמובן. חלפתי על פניה של היילי, "אני תכף מגיע." אמרתי והיא הנהנה לחיוב. ירדתי אל המטבח והכנתי שני ספלי שוקו חם, עם קצפת ומרשמלו מעל. לקחתי את המוניטור כדי שהיילי תוכל להשגיח על דארסי גם כשהיא ישנה ולשמוע כל פיפס קטן מהחדר למרות שהשארנו אותו פתוח, כך שאם יקרה משהו אנחנו נשמע. כשעליתי במדרגות עם כוס השוקו החם, דפקתי על הדלת, אבל כבר לא היה קול ולא עונה. תיארתי לעצמי שהילי ישנה ובכך החששות שלי הוצדקו. היא כבר ישנה על המיטה, מכוסה בעצמה, מכונסת. כאב לי הלב עליה אבל בדיעבד עדיף לגלות את הפרטים האלו לא מאוחר, ושעדיין אפשר לתקן משהו בחיים האלה. היילי מדהימה, ולא מגיע לה דברים כאלה שיקרו לה בחיים. חוק מרפי מתאכזר אליה אבל בסופו של דבר, היא תקבל אנרגיה חיובית וגישה טובה לאורך כל החיים שתלווה אותה ותעזור לה להתגבר על כל הקשיים יחד. אם בתור ילד היו שואלים אותי מי הדמות הנערצת עליי, מלבד סבתא שלי, אמא שלי, וג'מה ... הייתי אומר היילי. אמנם אנחנו מכירים לא כל השנים, אבל הזמן שאני מכיר אותה משתווה לשנים שלמות. אני כל כך מעריך אותה שאין דרכים אחרות לתאר את זה במילים או בתמונה, או בציורים. היא האהבה הכי גדולה של החיים שלי, ועם כמה שזה נראה לפעמים שאני לא מרגיש כלפיה כלום, אדיש, ציני ... אני מטורף עליה ואני אעשה הכל למענה, אם אצטרך, אפילו אמות למענה. העיקר שהיא תהיה בסדר, ותחייה ותזכה לאושר, עושר, בריאות, אהבה וכמובן הצלחה בכל אשר תרצה לעסוק ותפנה. היא מהממת אותי כל פעם מחדש, והלוואי ויכולתי להחזיר את הגלגל לאחור, ולהתעמת עם ההנהלה המטופשת שלנו, הרי בעיקר, "בזכותם" נפרדנו. ואני מתעב אותם על כך, אני לא אסלח להם בחיים. אם יכולתי לתבוע אותם, הייתי עושה זאת. אבל אני לא יכול לצערי. זה ירסק אותי. מבפנים, מבחוץ ומבחינת הקריירה. לא אוכל לפרנס את היילי, ולדאוג למזונות לדארסי. אני רוצה לעזור, אני לא יודע אם היא תסכים. הצעד הבא, אחרי שנחשוב מה נעשה עם המשפחה הביולוגית של היילי, אני אשאל אותה אם היא מוכנה לתת לי לעזור. אני אקבל גם "לא" כתשובה, אבל אני אנסה. עד שאצליח. כי אני אוהב אותה. וככה זה באהבה, יש קשיים, יש תקופות קלות, אבל כל עוד לומדים להסתדר, ולגמש עניינים זה כבר חשוב.