עוד יום שאני מתעורר בבוקר, פקחתי את עיניי, הסתכלתי על התקרה הלבנה וחסרת המשמעות. גלגלתי את עיניי. פלטתי נחירת בוז, קמתי מן המיטה והלכתי אל מוט הרמת הידיים שלי. הורדתי חולצה ונותרתי עם בוקסר, התחלתי לעשות הרמות ידיים. תוך כדי סופר לעצמי כביכול את הימים שנשארו לי כאן, - ונשארו לי עוד הרבה. הדלת נפתחה, "מר ניקסון." אחת השוטרות אמרה, הסתובבתי אליה לאחר כמה הרמות ידיים, כשהגוף שלי נוטף זיעה קרה, ניגבתי את הזיעה עם המרפק שלי, והסתכלתי עליה במבט תוהה, חסר רגש. "שוחררת בערבות. המשחרר העדיף להישאר אנונימי. אתה יוצא היום..." היא אמרה תוך כדי גמגום. גיחכתי והסתכלתי עליה, "תתארגן, ותבוא אל דלפק הקבלה למכתב שחרור, יבואו לקחת אותך." היא אמרה, "בדרך תפגוש את מנהל המשטרה והוא ידווח לך כמה הערות שאתה צריך לדעת לשם השחרור שלך." היא אמרה ויצאה מהדלת. אני אוהב להיות מודע לזה שיש לי סקס אפיל שגורם לכולן לגמגם בהתחלה כשהן פוגשות אותי. משכתי בכתפיי, התארגנתי על עצמי ואחרי כמה דק' הגיע מישהו לאסוף אותי, הוא אזק אותי והלכתי אחריו.