Some secrets that we never will know | NC-17.

שם: דן (דני) ברייסטון||Dan (Dani) Breysston

גיל: 18

אופי: דן ברייסטון הוא בחור מאד אופטימי עם תשוקה בכל הנוגע לחיים שלו ושל הסובבים אותו. הרבה פעמים, אם לא תמיד - הוא ינסה להוביל שינוי בדברים שמפריעים לו, אבל בצורה כזו שלא תפגע באף בן אדם אחר. הוא מאד זהיר בכל צעד שיעשה, ולמרות זאת, הרבה פעמים מסתבך בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון.
דן הוא בחור שכמעט עשוי ממאה אחוזים טהורים של טוב לב. הוא אחד כזה, שנאמן לעצמו ולערכים שלו. כן, הוא עלול להיות דיווה מהלכת ולהתנהג בצורה פוגענית לאנשים שפגעו בו וערערו את האמון שלו בהם, או סתם באנשים שמלכתחילה שידרו אליו חוסר נחמדות ועניין ביצירת חברות איתו.
דן הוא טיפוס שנשבר בקלות ויהיה קשה מאד לאחות את הלב שלו מחדש. הוא טיפוס כזה שלא נפגע בדרך כלל, כל עוד לא נוגעים בנקודה רגישה אצלו.

רקע: דן גדל והתחנך מהיותו ילד בבית אומנותי ויוצר. בפעם הראשונה שהלך לברודווי, הוא התאהב בבמה ורצה מאד לחוות אותה מקרוב. אף על פי שלהוריו היה קשה כלכלית עם רצונותיו של דן, הם מעולם לא חסכו ממנו. כבר מהשיעור הראשון שלו, המורה הפרטית שלו לבלט ולמחול מודרני אמרה כי מדובר בעילוי, וכי לימים הוא יהפוך לכוכב.
עברו השנים ההם, ולמעשה דן מאד רצה להתקבל אל הקולג׳ העירוני הגדול של ניו-יורק, וללמוד בפקולטה האדירה והאיכותית למחול ולאומנויות הבמה. הוא ידע שרק שמשם הוא יוכל לצמוח ולפתח את עצמו.

תחביבים: מחול. כן. הוא חי ונושם את זה בלי סוף. בנוסף לזה הוא טיפוס של יציאות חברתיות עם החברים הקרובים אליו, ובעיקר הרבה ספרים בזמנו הפנוי, וסדרות טלוויזיה איכותיות.

מידע חיוני: אימו של דן (קלודין), בת 41, עוסקת כמורה לפיתוח קול, מלמדת בקולג׳.
אביו של דן (רוברט) בן 43, מנהל מוסך בפרבר בעיר. בדרך כלל לא ממוקם בחייו.
לדן 2 אחים, מייקל, בן ה21, ובן, בן ה14. שניהם מאד משמעותיים לדן.

שעון המעורר צפצף. השמעתי אנחת בוז קלה והסתכלתי על השעון, השעה 06:30. בדר"כ אני לא השקם קום ככה לבד. הסתכלתי על הצד של המיטה, משפשף את ידי בעיניי ומניח את ידיי על פניי מיד לאחר מכן, מפהק. "קדימה אנה. את צריכה ללכת." אמרתי וליטפתי את גבה, ליתר דיוק מנעיד אותה קצת שתתעורר כבר הפדלאה הזו. היא פקחה את עיניה, אם יש תכונה שאני לא רוצה שתהיה אצלי, זה שגם אם יש בנות שאני נמצא בסטוץ איתן, אני זוכר את השמות שלהן, כאילו שאני בחורה, מתמכרת לאותו הבחור, לעזאזל, זה לא אמור להיות ככה. חייכתי אליה באילוץ וקמתי מן המיטה, הולך בעצלתיים אל כיוון האמבטיה שנמצאת בחדרי, יש לי יחידת דיור וטוב שככה. תכף בקרוב, אחרי התיכון אעבור מדינה, וכוס'אומו על כולם, אלמד ואפתח את עצמי לבד. החלום שלי הוא להגיע לאן-בי-איי. איך תמיד אימא שלי אומרת? כגודל הציפייה, גודל ההתרשמות, מגיע גם הניצחון, לפעמים. כל עוד אתה אופטימי, זה הכי חשוב. ואני אופטימי סה"כ. הפלאפון שלי רטט, הוצאתי אותו מהטעינה וחזרתי אל האמבטיה להתארגן, פשטתי את בגדיי ונכנסתי להתקלח, במקלחת נעימה שכזו. כשיצאתי, לאחר כמה דק' בודדות ומעטות אנה עדיין הייתה שם, מתמתחת במיטה ומתחילה להתלבש. 'בוקר טוב יפהשלי, איך ישנת?' קיבלתי הודעה מקריטסי. 'אני בסדר גמור, איך את בייב?', 'מעולה.' היא כתבה לי ומשם כבר לא עניתי לה, איך אומרים? לפעמים כשאין מה לכתוב, זה הרבה יותר טוב. לא הייתי צריך להתאמץ יותר מידי ואחרי עשר דק' ליוויתי את אנה אל הדלת האחורית של הבית, כדי שאם אימא שלי יושבת בחצר הקדמית, שותה את הקפה שלה יחד עם עיתון וסיגריית הבוקר, שהיא לא תתקל בה ותטיף לי משמעת וסדר. לא אוהב את זה.

הבוקר התעוררתי באיזור השעה 6:45. לא היה לי ממש ברור מה פשר הקולות האיומים שפקדו את המטבח, אבל הם היו בהחלט מטרידים, כאלו שגרמו לי להתעורר מהשינה הטובה שלי, מהיותר מידי טובה. יצאתי מהחדר והתקדמתי אל המטבח. "שכה יהיה לי טוב," הסתכלתי בהלם על אחי בן. "אתה צרחת כל כך חזק בגלל חרק כל כך קטן? הו כן בטח, ואז אבא טוען שאני נשי יותר מידי." גלגלתי את עיניי ובהיתי בשקט זועם בבן. חזרתי לישון כמו ילד קטן וטוב, אבל לצערי הרב השעון המעורר שלי ידע לעשות תפקידו באופן מצוין, בצורה מחרידה לגמרי. "אוקי. אני ער." אני נאנח וממלמל לעצמי. מייקל חזר הביתה מהליכת הבוקר שלו, והתיישב לנגן על הפסנתר שלנו, פרדריק. ככה זה היה כל בוקר, פחות או יותר. בחרתי כמה בגדים והתאמתי להם את הסטייל שלי. "זה יפהפה!" אני מחייך כשאני מגלה שזה יושב עלי טוב. מיד אחרי כן אני נכנס למקלחת ושוטף את פניי ומצחצח את שיניי. בן מגלה שהוא מאחר להסעה שלו, אז הוא מטיח בי את ההאשמות הללו. חצוף.
נאנחתי והתקדמתי אל כיוון המטבח, שם אכלתי ארוחת בוקר נורמטיבית ובריאה, כזו שידעתי שלא תזיק לי לבטן, חשוב היה לי לשמור על סדר נכון ביום שלי, אחרת המורה אלן סתם תתעצבן.

פתחתי את הארון שלי, לאחר שעליתי אל הקומה שלי. תוהה מה ללבוש. אין לנו הרי היום משחק, אז אולי לשם שינוי אתלבש נורמלי ולא בבגדי אימונים? משכתי בכתפיי ולקחתי ג'ינס, קיפלתי את הקצוות מתחת שלו כדי שייראו קיפולים טבעיים. נעלתי נעלי אדידס לבנות ושמתי חולצת טריקו יחסית צמודה שמבליטה את השרירים שלי, שחורה. עמדתי אל מול המראה וסידרתי את שיערי, שייתן לו קצת מראה פרוע אבל עם זאת מסודר. שמתי בושם של קלווין קליין, ודאודורנט התזתי על עצמי. כשסיימתי להתארגן, לקחתי את הפלאפון שלי ואת תיק הגב שלי שלא נבלט יותר מידי לעין. לקחתי את המפתחות של האופנוע ואת הקסדה. ניגשתי אל המטבח לאחר שירדתי במדרגות, "כבר מוכן לבית הספר?" שאלה אותי קארן, אימא שלי. הנהנתי לחיוב ולקחתי תפוח מן הסלסלה לאחר שלגמתי מן הקפה השחור שאימא הכינה לי. "אני זז." אמרתי, "אתה מגיע לארוחת צהריים? היום יום ההולדת של קת'." אימא אמרה, "אין לי היום אימון, אני מניח שכן. עושים היום משהו בערב?" שאלתי אותה, "בינתים אין תכניות. אני אדבר עם אבא, הוא יצא מוקדם לעבודה ותכף אני יוצאת גם. אקח את קת'רין לבית-הספר. אולי תיקח את אלינור?" שאלה אימא, "אימא, אני ממהר. קבעתי עם דין-" "אוקיי, הבנתי. אני אקח את שתיהן. יום טוב." היא אמרה פתאום באדישות ועזבה את הנושא. משכתי בכתפיי וסגרתי את הדלת, מתארגן על עצמי עם האופנוע ויוצא לדרך.

"יפה מאד מייקל." חייכתי אליו כשסיים לנגן את אחת מהיצירות. אמא יצאה הבוקר מוקדם מאד ביחס למה שחשבתי שיקרה, כנראה שיש לה טיול מהפקולטה, דבר שהוא קצת מוזר שהרי אנחנו בשליש הראשון של שנת הלימודים, אבל ידעתי שאני לא צריך לשאול יותר מידי. אבא כבכל בוקר, היה כבר עמוק בעבודותיו בקווינס, ככה שלא הספקתי לראות את אחד מההורים שלי הבוקר וזה קצת דיכא אותי. התמתחתי והרגשתי כיצד כל גיד ושריר שלי נמתחים בצורה מושלמת. חייכתי למראה. "עומד להיות יום מקסים היום מייקל, לעניות דעתי לפחות." העברתי את חיוכי אליו ונראה כי בהחלט שיפרתי את מצב רוחו.
טוב. הגיע הזמן לצאת מהבית ולהתארגן אל יום הלימודים שלי. חיפשתי אחרי נעליי הבלט שלי ואחרי שמצאתי אותן דחפתי אותן בין מרבית המחברות שלי אל תוך תיקי. כל הציוד שלי כבר נמצא בתא שלי, אבל בגלל התאמנותי באופן פרטי לעולם לא השארתי את נעליי בקמפוס.
"אני יוצא מייקל, יום קסום." חייכתי אליו שוב. הוא איבד את עצמו לאחרונה. אחרי האודישן האחרון שלו מול האקדמיה לאומנות הדרמה בניו יורק שלא הלך לו ממש טוב, הוא ממש מדוכא. המוזיקה הם כל החיים שלו בדיוק כמו שהמחול הם כל החיים שלי. היחיד שיצא לא אומנותי במשפחה הוא בן, שדי דומה לאבא בקטע הזה.
הקמפןס היה ממש קרוב אליי. לא הייתי צריך אפילו לקחת אוטובוס.

דין חיכה לי, בנקודת המפגש. ליד הדיינר הקרוב, בצומת השנייה מצד שמאל. "היי גבר." אמרתי כשהחנתי את האופנוע, הורדתי את הקסדה ושנינו חיבקנו אחד את השני, חיבוק גברי שכזה. הוא טפח על גבי, וגם אני על גבו. התנתקנו מן החיבוק. "את מי אתה מנסה להרשים עם הריח הזה?" דין שאל, החוש שלו לריחות, מוגבר. צחקתי, "אף אחת, אתה יודע .. יש לי את קריסטי-" "אל תשקר. ראיתי שיצאת אתמול מן המועדון עם בחורה בלונדינית אחת. איך היא?" שאל אותי דין, צחקתי והסתכלתי סביב, כשהיינו רק שנינו. "היא חייה במיטה. אני חושב שאת הביצועים שלה, היא יכולה ללמד את קריסטי להיות פי שתיים הרבה יותר טובה ממה שהיא." אמרתי לו. "אולי תסדר לי אותה גם ללילה? עבר הרבה זמן מאז שעשיתי סקס לאחרונה. והזין שלי, קצת לא עומד בזה." דין אמר, גיחכתי. "לא חסרות לך י'דניקיות פרשיות בתיכון. אתה יכול לתפוס אחת מהן ולתעתע בה ולתת לעצמך את מה שאתה צריך וגם לה." אמרתי, הוא משך בכתפיו, "אתה תמיד צודק יא חתיכת ילד זין." דין אמר ושנינו עלינו על האופנוע, נוסעים אחד אחר השני אל בית הספר, במהירות די מופרזת.

אחרי מספר דקות קצר, הגעתי אל הקמפוס ונכנסתי אל הקולג׳. במידיות, פגשתי בכל החברות והחברים שלי לפקולטה. לפקולטת המחול יש אחווה מדהימה כזו שלא משנה מה, גם אם אדם מסוים יקבל סולו או אחר יקח את הסולו, לעולם לא נריב בשל המחול. טוב, אני לא לגמרי כנה עם האחווה הזו, כי אם זה יקרה לי סביר להניח שאני אצא מהכלים, אבל כל עוד זה לא קרה זה בסדר שאזדהה איתה מבחינתי. "שמעתם שהתחילו האודישנים המוקדמים לרסיטל המחול שמתקיים בלוס אנג׳לס?" נעמי הרמן, רקדנית יהודיה מחוננת לא פחות ממני, ציינה את הדבר וכולנו נכנסו לשוק. "שכה יהיה לי טוב!" חייכתי בהתלהבות רבה, אחת כזו שהתסיסה את כולם. "אבל, לפני הבחינות המחוזיות יש בחינות בפקולטה ואומרים שיש בחינות נפרדות לתלמידי שנה ראשונה." נאנחתי בהתאכזבות כששמעתי את הדברים. "מעין את יודעת את כל הדברים האלו?" בת'אני תהתה. "המקורות שלי הם סודיים. תבחרו להאמין להם ולהתייחס אליהם ברצינות, כמו כל רקדן שדואג לעתיד שלו, יפה מאד. לא חייב בכל מקרה." היא גלגלה עיניים והסתכלה משם בהרף עין.

הגעתי אל בית הספר, אל הקולג. החניתי את האופנוע שלי בחניית האופנועים ובשנייה אחת שלא שמתי לב זוג ידיים דקיקות נתלו עליי, זו הייתה קריסטי. תפסתי לה בישבן וקירבתי אותה אליי, היא נצמדה אליי, כמעט והרמתי אותה באוויר אבל העדפתי שלא. היא נישקה אותי ואני זרמתי. הנשיקה שלנו התעמקה והתעצמה, רבים עברו והסתכלו על שנינו. היה לי שם בקולג', כולם הכירו אותי. הייתי פופולארי. אף פעם לא ניצלתי את זה לרעה מידי ... רק מידי ... לא הרבה. התנתקנו מן הנשיקה, "החדר של המאמן פנוי עכשיו. את רוצה נלך לשם לפני הפעמון?" שאלתי אותה, קריסטי הנהנה לחיוב, "יאללה אחי, אני אראה אותך אח"כ." אמרתי ונפרדתי מדין בכיף בין ידידים. קריסטי משכה בידי אל כיוון חדרו של המאמן, נכנסתי פנימה בגלל שאני הייתי הקפטן לי היה את המפתח. היא נכנסה במהירות פזיזה אחריי, נעלתי את הדלת והושבתי אותה על השולחן, בעודי מתחיל להתיר את הכפתורים במכנסי הג'ינס שלה ולהכניס את ידי. "רטובה... בדיוק כמו שאני אוהב." אמרתי ונשכתי את צווארה.

"אם זה באמת נכון, אנחנו נדע על זה. אלן לא תחסיר מאיתנו מידע רגיש כזה, ועוד חצי שעה השיעור איתה יתחיל. חשוב גם שנדע שבדרך כלל תלמידי שנה א' לא מתקרבים לרסיטל, אבל כנראה השנה המועצה להשכלת אומנויות הבמה החליטה לפתוח את זה משום מה." הצהרתי וקיבלתי את תשומת הלב של חבריי. "פשוט חשוב שגם אם יש את הבחינות האלו, לא נאבד את הצפון לגביהן, מדובר בדבר שיכול לקרות גם בשנים הבאות." אמרתי בנועם, ובת'אני, שעד לפני שנייה הייתה רותחת מלחץ, נרגעה. "ברור שאפשר לגשת גם בשנים הבאות, אבל בוא נודה באמת דן, מי שיתקבל השנה משנה א' יבטיח את מקומו ויבסס את המעמד שלו בפקולטה." ראיין, שמאז שהגעתי למקום הזה היה המתחרה שלי דיבר והשיב לדברים שלי. "טוב ראיין, אין לי כוח להתווכח איתך." סיכמתי את הדברים וכך כל גוש הפקולטה התפזר. בעוד כחצי שעה תהיה לנו התכנסות עם דיקנית הפקולטה, הגברת אלן מאייר, שהייתה כמו אלוהים בשבילנו.

היא גנחה, כדי שלא ישמעו סתמתי לה את הפה. "אל תעשי שום פיפס מיותר." אמרתי לה והיא הנהנה לחיוב, נושכת את השפה התחתונה שלה. פתחתי את הכפתורים במכנסיים שלי והפשלתי אותם למטה כולל התחתונים. הזין שלי עמד, ונהיה עבה יותר מתמיד. עיניה נפקחו. הסתכלתי עליה, מבלי להשתמש כלל בקונדום, הפשלתי את התחתונים שלה יחד עם המכנסיים, העברתי מעט רוק עליו, וכשהרגשתי שאני מוכן פיסית ונפשית נכנסתי לתוכה פנימה. היא הניחה ידיים לאחור, הרמתי מעט את חולצתה, תוך כדי שאני חודר לתוכה תחילה באטיות ולאחר מכן הגברתי את הקצב, שיחקתי בשני שדייה, מתכופף ומתחיל למצוץ את הפטמה, תוך כדי שאני משחק עם השני ולאחר מכן הורדתי את ידי אל השולחן כדי לייצב את עמידתי.

במהלך חצי השעה המייגעת הזו, עברתי בקפיטריה ותהיתי איפה אלינור. אלינור, הייתה החברה הכי טובה שלי. היא הייתה תלמידה בפקולטת מדעים מדויקיים, ולמרות השוני המהותי שיש בנינו בנוגע לכל הרבה דברים, אנחנו הדברים הכי חשובים זה לזו. את אלינור אני מכיר עוד מהבחינות שלנו לקולג׳ הזה. אני זוכר שהיא חיבקה אותי כשכל כך נלחצתי לפני האודישנים, ואפילו בכיתי. היא רק חייכה וחיבקה חיבוק מנחם, כזה שבאמת הייתי צריך באותו הרגע.
למרות אופיה השקט והניגודי לשלי, הבנתי שהיא לגמרי צריכה להיות החברה הטובה ומאז זה ככה. נאנחתי ואחרי שחיפשתי אותה במספר מקומות הבנתי שלצערי הרב עברה חצי השעה שלי וכי עליי להגיע לאודיטוריום של הפקולטה.

"עכשיו תורי." היא פסקה ודחפה אותי. היא סימנה לי להתיישב על השולחן, הנדתי את ראשי לשלילה ונשענתי אליו. היא רכנה למטה, התכופפה ולאחר שייצבה את הישיבה המזרחית שלה היא אחזה בו בידיה הזהב אם יורשה לי לציין. תוך שניות אחדות לאחר שהייתי רטוב עוד מהחדירה היא הכניסה אותו אל פיה, "מזיינת את עצמה." במילים אחרות. גנחתי. התאפקתי כדי לא להוציא קולות. "פאק בייב. את מלכה." סיננתי והיא חייכה לעצמה תוך כדי המציצה. לא התאפקתי, לא רציתי לגמור עכשיו. אבל גם אין לנו זמן, המאמן עלול להגיע כל שנייה. הרמתי אותה והתיישבתי על השולחן, מעמיד אותה מעליי והיא החדירה את עצמה אל תוכי. שנינו באקט מיני מטורף ולאחר כמה דק' כששנינו הרגשנו שאנחנו עומדים לגמור, בעיקר כי היינו בלי קונדום היא יצאה מתוכי וירדה על ארבע, שפשפתי אותו חזק והנוזלים שלי יצאו עליה. היא ניגבה את פניה לאחר שליקקה את מה שאפשר כולל הזין שלי כדי 'לנגב' אותו ושנינו התלבשנו. נישקתי אותה ולאחר שוידאנו שלא שכחנו כלום יצאנו מהחדר בזמן שנשמע הצלצול.

הגעתי אל האודיטוריום המיוחל וכל כך שמחתי לגלות שלא איחרתי. אם יש משהו שגברת אלן שונאת, זה איחורים. מבחינתה איחור שווה להבעת זלזול ברצון ללמוד מחול מטובי האמנים והמורים בעולם. מאז שהתחלתי ללמוד פה לעולם לא איחרתי, כך שהמוניטין שלי אצלה רק הולך וגודל בכל פעם שהיא רואה אותי. התיישבתי ליד בת'אני ודניאל, תלמידת שנה ב' מקסימה למדי. כל הפקולטה למעשה הייתה, דבק שהפתיע אותי מאד, שהרי לא היו כינוסים רבים של כל הפקולטה. כנראה שהרמן צדקה בדברים שהיא אמרה בבוקר. הנה, הלחץ הזה חזר וכל כך ציפיתי שהוא יעלם ולא ישוב. רק נאנחתי וחיכיתי שגברת אלן תגיכ ותסביר על מה עומד לקרות, ומה זה אומר לגבינו.

כדי להרחיב את המקצועות בקולג', היינו צריכים לבחור במגמה כדי להצטרף אליה ולקבל נקודות 'קרדיט'.
הצטרפתי אל מגמת תיאטרון. זו שנה אחרונה שם, לא כי התחשק לי אלא כי הגעתי באיחור וזו המגמה האחרונה שנשארה פנויה ... אט אט במהלך השנים, הצטרפו עוד תלמידים, בעיקר בנות. "תראו מי החליט להגיע." אמר כריסטיאן, האחראי על מגמת התאטרון ועל הקורסים שבה. "מצטער." אמרתי והתיישבתי לצד אמיליה, אחת החברות הטובות שלי. "עוד פעם אתה וקריסטי?" היא שאלה, גיחכתי, "מה רואים?" שאלתי, "לא, אתה צריך להרגיע את קצב פעימות הלב שלך." היא אמרה. חייכתי אליה, קרצתי אליה והתיישבנו, מקשיבים להרצאה של המורה שעל זה, שאנחנו עושים שיתוף פעולה עם מגמת מחול בסוף השנה, הצגת מחול אמנותית כדי לעלות את הנקודות והבונוסים בציונים. "חיי בסרט." סיננתי.

"שלום לתלמידי פקולטת המחול של הקולג׳ הגדול בניו יורק סיטי!" הגברת אלן הגיחה משום מקום והכריזה באופן רשמי על פתיחת המושב של הפקולטה. כולם מחאו מחיאות כפיים סוערות, כאלו שהרעידו כמעט את האודיטוריום. גם אני מחאתי כפיים בהתלהבות. זו הייתה גאוות היחידה של הפקולטה שלי, ההתלהבות הזו. "כמו שאתם יודעים או שאולי אתם לא יודעים, נתכנסו כאן היום בגלל סיבה מסוימת. סיבה שתוביל את חלקנו להיות טובים יותר במחול, סיבה שתגרום לחלק מאיתנו להיות הכי טובים במחול." היא אמרה. לגברת אלן היה דיבור סוחף שהיה יכול להנהיג אינספור אנשים. אני בעצמי תהיתי למה היא לא יו"ר הקולג׳ או לפחות לא מנהלת אגף בין תחומי. "השנה, בחינות הרסיטל יתקיימו במתכונת אחרת בניגוד לשנים הקודמות." היא אמרה. בוגרי הפקולטה התאכזבו וקראו בקריאות בוז. "היי! תלמידי שנה ד'! אל תהיו חצופים למאמא שלכם! לא אני קבעתי את ההנחיות האלו, אז סתמו ותקשיבו לכל מילה שלי, כי כל מילה של הגברת אלן היא קדושה!" היא הסתכלה אליהם בחמת זעם.
"השנה, תלמידי שנה א' יוכלו לגשת לבחינות מוקדמות, שמתוכם יתקבלו רק 3, לבחינות שאמורות לקבוע מי אלו הרקדנים שייצגו את עצמם ואת בית הספר ברסיטל המחוזי ואחר כך הארצי." היא חייכה בהתרגשות. אלוהים אדירים.

עברנו על תרגילים שעשינו בשיעור שעבר, דקלמתי מונולוג ליתר דיוק שהכריחו אותי לקרוא, אלינור אחותי עבדה איתי עליו בלית ברירה ... של רומיאו ויוליה. הבנות נמסו באשר הקראיתי אותו, כרגיל. זה לא משהו חדש לי. היה לי חן, מסוים ... סקס אפיל אם יורשה לי להעיד על עצמי. אבל המורה לא התלהב ממני אם אני תוהה, הוא יצא מהארון. אבל לא בפני התלמידים. הוא לא מודה בזה למרות שהוא נראה ממש מוקצן. משכתי בכתפיי והתבלבלתי מאחת השורות, כריסטיאן התקדם אל כיווני, ואני אפס אם הוא לא עשה את הצעד הבא בכוונה. הוא נגע בשרירים שלי, תוך כדי שהוא בא לתפוס את הדף מן היד שלי ומתחיל להסביר לי כיצד לקרוא בחושניות את הטקסט, להחדיר לקהל את מה שכתוב. הנהנתי לחיוב ועשיתי כדבריו, ובפעם השנייה, צלחתי.

"אני לא רוצה לגזול מזמנכם היקר בקולג׳, אבל אני גם רוצה וחייבת להודיע שהשנה, מגמת המחול תשתף פעולה עם מגמת התאטרון, שכן יקירים שלי, לוקחים בו חלק גם ספורטאים." היא אמרה ועוד פעם נשמעו קולות בוז. "תקשיבו לי טוב, אם אתם חושבים שאני האמא שפלטה אתכם לעולם המזעזע הזה אתם טועים ובגדול, אני זאת המאמא תרזה שבזכותה אתם נמצאים פה! היא אמרה ויותר מחצי אודיטוריום רעם מצחוק. "בכנות, מה אתם חושבים שלי כיף לעשות פרויקטים עם הספורטאים הללו? לא! הם שוביניסטים, גזענים, ובנינו גם בורים, אז תרשו לעצמכם לתמוך על הכתף שלכם, ולהגיד בהצלחה." היה חייכה וסיימה את דבריה. "שנה א' לבלט, שנה ב' למחול מודרני, שנה ג' וד' לתרבויות המחול. כל טוב!" היא חייכה אלינו ונשארה באודיטוריום עד שווידאה שכולנו יוצאים.
התקדמתי אל כיוון הסטודיו לבלט ונכנסתי לשם. "המורה מארי, אני צריך להחליף בגדים." היא הסתכלה עלי במבט לא ממש חביב. "תזדרז!" היא אף גערה בי. במהירות כך עשיתי והחלפתי את הלבוש שלי בשירותים. נכנסתי לסטודיו והחלתי מבצע את החימום ביחד עם כולם.

לאחר שסיימתי למעשה להקריא, "לא עשית שיעורי בית הא ג'ושוע?" הוא שאל, "תלמידיי, זו דוגמה, למישהו שהגיע לכאן רק בכדי לצאת מיד חובה. אל תיקחו-" "היי, אתה יודע שמה שאתה עושה כאן הוא שיימינג נכון?" שאלתי אותו, הוא הסתכל עליי, "אתה ואני ניפגש אחרי השיעור." הוא אמר, משכתי בכתפיי והנהנתי לחיוב. ירדתי מן הבמה, "אל תתייחס אליו." אמיליה אמרה. "אני לא. אבל הוא סתם אידיוט. אני לא מבין, עכשיו כל אחד שנהיה מורה בדולר- הוא צריך לתפוס תחת על התלמידים שלו? אפשר לחשוב למה מי הוא בכלל." סיננתי.

החימום, ביחס לשאר האימונים עם המורה הקשוחה שלי לבלט, היה חימום יחסית קליל, כזה שכיף לעבור ולא לסבול מכאבים עצומים שיורידו לי את החשק לרקוד ממאוד רוצה ללא רוצה כלל.
המורה מארי הייתה מורה בעלת אופי רוסי קריר, כזה שמשיג את כל מה שהוא רוצה, בדם, ביזע ודמעות. בוגרי המגמה סיפרו שאלן סיפרה להם שההתחלה של מארי כמורה בתוך המגמה הייתה נוראית, ואפילו מרתיעה כלפי עצמה, אבל מארי צברה את כוחה מעצם היותה היא והיום היא שולטת באנגלית כמעט כמו שהיא שולטת בצעדי המחול. "קדימה דן, תנועות חדות יותר ומעגליות יותר, עם תשוקה כשאתה עושה גרנד ז'טה, עם המון התשוקה." היא מחייכת אליי. אני חושב שהיא די מרוצה, מאחר והיא לא מרבה לחייך בדרך כלל.