changeyourmind

-
 
אינדקסאינדקס  CalendarCalendar  EventsEvents  PublicationsPublications  FAQFAQ  חיפושחיפוש  רשימת חבריםרשימת חברים  קבוצות משתמשיםקבוצות משתמשים  הרשםהרשם  התחברהתחבר  

Share | 
 

 Chaising after freedom

צפה בנושא הקודם צפה בנושא הבא Go down 
מחברהודעה
Seeing Blind
Admin
avatar

מספר הודעות : 220
Join date : 05.11.17
Age : 24

הודעהנושא: Chaising after freedom   Mon Nov 06, 2017 2:15 am

מיה

ישבתי בשקט בחדר בפינה מסוימת , מכונסת בתוך עצמי . ידעתי שאם אזוז או ארעיש חזק מספיק הוא ידע כמו שהוא יודע הכל. זכרתי שהדלת אטומה מרעש אבל גם זאת היה שקט מידי יכולתי לשמוע את הצעדים שלו אם התרכזתי מספיק אבל הפעם לא שמעתי אותם אז חשבתי שזה לא יזיק לנסות .נעמדתי במקומי, למזלי הוא השאיר יד אחת משוחררת אז התחלתי לנסות לשחרר את השנייה מהאזיקים מושכת בהם ומזיזה אותם אבל זה לא עזר אז החלטתי על משהו קיצוני , נשכתי את שפתיי מפעילה מספיק כוח בשביל לשבור את פרק כף היד, זעקתי מכאב אבל זה הצליח , הצלחתי להוציא אותה. אחזתי בידי והלכתי ישירות לדלת
ידעתי שלא אוכל לפתוח אותה בבעיטות אז הבטתי סביב בודקת איך אפשר לפתוח אותה, מקשיבה למקרה שהוא יבוא.


לואי

"אוקי, תיתן לנו לעשות את העבודה מעכשיו. הפרעת מספיק." אחת מהשוטרות אמרה וסימנה לשני השוטרים להוציא אותי החוצה. בלהת הרגע ניסיתי להדוף אותו ולדחוף אותו אך הם נטרלו אותי כמו שהם נטרלו את ג'קסון. הסתכלתי עליו בעוד השוטרים מוציאים אותי החוצה, תוהה אם מיה באמת שם או שכל המבצע הזה היה לשווא? הם הכניסו אותי לניידת,
הרגשתי אסיר. למה אני בניידת? כמובן הם אמרו לי שזה שום דבר משמעותי, לא עשיתי שום דבר נוגד את החוק, הם רוצים לשמור על סדר ועל כן, כשיכניסו את ג'קסון לאחת הניידות, ישחררו אותי ללכת אל מיה. לא עבר זמן ממושך, למעשה זה הרגיש כמו נצח אבל עברו רק כעשר דק'. ויצאו השוטרים שהיו בתוך הבית, בתוך המקום בו מצאתי מתחת לרצפת העץ, המעבר המוזר הזה .. פסיכופת, כבר הזכרתי? מיה יצאה מן הבית, אחת מהשוטרות רצה לרכב להביא לה שמיכה מחממת. הסתכלתי עליה, היא לא נראתה זוועה מידי, אילולא זה לא היה ג'קסון היה נראה כאילו היא הייתה במקום של חמישה כוכבים עם איך שהיא נראית, אבל אני מאמין ויודע שאני טועה. שהיא חוותה דברים, מזוויעים, שיהיה לה קשה לסמוך עליי, או שמא ... לספר למישהו. אפילו לא לספר לנייל, שהוא חבר ילדות שלה.

----

מיה

השוטרת שהביאה לי את השמיכה הובילה אותי לאמבולנס שעמד בקרבת מקום. הרופאה ניגשה אלינו אמרה לי להתיישב וניגשה ליד שהחזקתי, מהתכווצות שלי היא הבינה שפרקתי אותה והיא התחילה לומר שהיא הולכת להחזיר אותה למקום כי אם לא תעשה זאת זה יתרפא בצורה רעה.
לא הגבתי, למעשה גם לא הגבתי כשהשוטרים ניגשו והתחילו לדבר איתי
"מה הקשר שלך לג'קסון, הכרת אותו?" השוטרת שאלה. שתקתי , בוהה בנקודה מסוימת כשרק מוחי הקודח צורח אליה - את רצינית?! את באמת,ברצינות שואלת אותי את זה עכשיו. עכשיו ברגע הזה שפה ממש, את בטח צוחקת אליי גאד. הרגשתי אותה בוהה , עוד שנייה מחוררת אותי עם מבטה ובדיוק כשהיא באה להגיד משהו נוסף הרופאה התערבה "הילדה במצב הלם את לא רואה את זה , בבקשה תלכו מפה ותנו לי לעשות את העבודה שלי. אתם מפריעים לי עם השאלות שלכם " אמרה וזה היה מספיק בשביל שילכו.
חייכתי אליה בליבי אבל לא אמרתי כלום. גם לא זזתי כשהיא החזירה את ידי למקום וחבשה אותה. היא ניסתה לדובב אותי, מנסה להיכנס לטווח הריאה אליו בהיתי והשיגה רק שבהיתי בה עכשיו , עד שבלורית בלונדינית נכנסה ביננו מניחה שבאישורה כמובן. הבטתי בו עכשיו, הבטתי בנייל וזה ניראה כאילו התחרשתי כשדיבר עד שהכל יצא ממני בבת אחת.
"אתה לא יכול להיות פה, ג'קסון יבוא כל רגע אתה צריך לברוח, הוא הולך להרוג אותך, אני לא רוצה שהוא יחזור, למה הוא חוזר? אתה צריך ללכת מפה" צעקתי אבל במקום רק קול מפוחד נשמע כשנתלטי עליו וניסיתי להזיז אותו מפה , חוזרת על המשפט מספר פעמים לא יודעת למה כי ראשי חושב דברים אחרים שפי לא מסוגל להגיד. הוא הביט בי אבל הוא לא ניראה מפוחד, מבטו לא שידר שהוא חשב שהשתגעתי מבטו היה רך יותר מזה כשהוא הושיב אותי על ריצפת האמבולנס ועטף אותי אליו בחיבוק מערסל אותי כמעט כמו תינוקת, מלטף את ראשי עד שקולי הפך לבכי טהור כשהתכרבלתי בתוכו,בכי שלא הרשתי להראות מזה זמן רב שאגרתי בתוכי.

----

לואי

"אני רוצה להיות שם. למה אני לא יכול להיות שם?" שאלתי את אליסון, היא החזיקה בי, "לואי. אני יודעת שזה קשה, אבל ביקשו מאף אחד לא להתערב. וכרגע, עשית מספיק. נייל עם מיה. אני מאמינה שיהיה בסדר." אליסון אמרה, הסתכלתי עליה, עיניי היו רחבות, האישונים. כאילו אני עומד לבכות, אלא שבאמת זה לא כאילו. "מה אני אמור לעשות עכשיו? איך אני אמור להתקיים עם העובדה שקרה לה משהו כזה?" שאלתי אותה, "לואי, אנחנו לא יודעים מה קרה באמת אבל-" "אליסון, מדובר בג'קסון. אנחנו כולנו יודעים למה הוא מסוגל וחוויתי את זה על בשרי." אמרתי לה ונאנחתי. "היא פשוט צריכה את הזמן שלה, תבין אותה." אמרה אליסון. האמבולנס נסע, כנראה אל בית החולים לבדיקות שגרתיות ואח"כ אני מאמין, שהם יגשו למשטרה, להגיש עדות בשביל הליך משפטי. "בוא, ניסע במונית הביתה. נחכה להם שם." אמרה אליסון, הנדתי את ראשי לשלילה, "לואי. זה יעשה לה רק טוב. תשאיר אותה עם נייל. הוא יהיה בקשר צמוד איתנו ותאמין לי שזה יעשה גם לך טוב." אמרה אליסון והקימה אותי מן הספסל שעליו ישבנו אחרי שיצאתי מן הניידת לאחר שלקחו את ג'קסון. אני גם תוהה איך לא זיהו אותנו, אותי ואת אליסון. זה היה יכול להיגמר רע מבחינת שנינו. משכתי בכתפיי ואליסון ואני לקחנו מונית והלכנו הביתה. ניסיתי להירגע כל הדרך, ללא הצלחה. הרגל שלי רעדה, תופפתי עליה בעצבים עד שלאיזשהו שלב הרגשתי את היד של אליסון מונחת על הירך שלי והיא מרגיעה אותי. זה קצת הרגיע אותי, לא יותר מידי. איך אפשר להירגע אחרי שלחברה שלך, בת הזוג שלך קורה דבר קיצוני כזה? אני רק תוהה מה היה יכול לקרות אם לא היינו מוצאים אותה בזמן, והיה מאוחר מידי, - לעזאזל.

----

מיה

"אני חושב שהגענו" נייל אמר , כשהאמבולנס הפסיק לזוז, עד רגע לא הגבתי לכלום ולא שמתי לב שנסענו זמן מה ועברנו ממקום למקום. הייתי עסוקה בלקבור א עצמי בחזהו.
לא רציתי לזוז, רציתי להישאר ולא לחזור למציאות שמחכה לי כשהדלתות יפתחו והן נפתחו. הייתי צריכה לשחק בהתאם למרות שכל מה שרציתי היה ששיעזבו אותי לנפשי.
בזמן השהות שלי בביה"ח נדקרתי, נבדקתי , סרקו ובדקו בכל מכונה או תהליך אפשרי לראות בכמה נזק מדובר. במצטבר יצאתי עם צלעות שבורות, שבר קל ביד וחתכים בשתי ידי שלפי הרופאה יתאחו אבל לא יעלמו. כלומר ישארו שם כדי להזכיר לי עליו, על ג'קסון כמו קעקוע תמידי שלא רציתי לקבל . נהדר. הם אפילו רצו שאפגש עם פסיכולוג, אדם זר שלו אני צריכה לספר הכל כי מותר לו.
בשלב הזה נייל התנגד בשמי לתהליך כי הוא אמר שאין להם זכות להכריח אותי והוא צדק.
הוא היה שם במשך כל השלוש שעות המציקות של הבדיקות וכשכבר הניחו לי לנפשי לרגע קת, רופאה נוספת נכנסה לחדר וביקשה ממנו לצאת כי את בבדיקה הבאה הוא לא יכול להיות נוכח, הוא דיבר איתה בשקט כמו כדי להסתיר ממני משהו ואז יצא מהחדר,משאיר אותי איתה לבד. היא התקרבה אליי עכשיו לבדה, "את הבדיקה הבאה את לא חייבת לקחת א את לא רוצה אבל היא תעזור רבות כדי להרשיע את הבנאדם שעשה לך את זה. השאלה היא כזאת האם נאנסת? את לא חייבת לספר לי אבל זה יעזור. " היא אמרה, הבטתי בה לרגע חושבת מה הדרך הנכונה לפעול כאן ובסוף רק הנהנתי.
מסכימה לה לעשות את הבדיקות שהיא צריכה, ליצור את "חבילת האונס" ולהרחיק אותו ממני לנצח. זה לא היה נעים ואפילו כואב אבל הייתי שמחה כשהיא סיימה ולא שאלה יותר מידי שאלות. כשהיא יצאה מהחדר נשכבתי על הצד והתכווצתי בתוך עצמי, סופגת את רגעי השקט האלו לפני שנמשיך לדבר הבא.

-----

אליסון

קיבלתי שיחה מנייל. הסתכלתי על לואי, שישב ובהה בטלוויזיה הסגורה. הלכתי הצידה, "היי. מה שלומך?" שאלתי את נייל, "אני אהיה בסדר, איך הוא?" שאל נייל אותי, הסתכלתי על לואי בשנית, "הוא בסדר. מנסה לעכל את כל מה שקורה, והאמת גם אני. איך היא?" שאלתי את נייל, "מיה בסדר, בדיוק הכניסו אותה לכמה בדיקות. נתנו לה פה חדר להירגע קצת. במהלך החקירות." נייל אמר, "אני מחכה פה בחוץ, כדי לא להפריע יותר מידי. אתם צריכים משהו?" שאל, "לא לא. התכוונתי לשאול, אם אתם אלה שצריכים משהו." אמרתי לו, הוא גיחך בשקט, "הכל בסדר איתנו. תראי, אני לא יודע אם כדאי שתגיעו לכאן. אבל במידה וכן אעדכן אתכם בסדר?" נייל אמר. "האממ... בסדר." אמרתי, התלבטתי אם לומר לו שאני אוהבת אותו, אך החלטתי לחכות עם זה. לא לפלוט דברים שאח"כ אצטער עליהם. משכתי בכתפיי ונאנחתי, "תעדכן אותי." אמרתי, ליתר דיוק קבעתי עובדה וניתקתי את השיחה. "מי זה היה?" שאל לואי, "נייל. בדיוק סיימו לבדוק את מיה בדיקות ראשוניות. נייל לא נכנס אליה לחדר, הוא רוצה שהיא תירגע קצת. הוא עדכן אותי במה שקורה.-" "למה לא נתת לי את השיחה?" שאל לואי בתקיפות וקם ממקומו, "לואי, אני באמת לא חושבת שזה נכון להרגע. גם נייל אמר שלא לעשות את זה. מיה עברה סוג של טראומה. אמנם היא צריכה את האנשים שאוהבים אותה יחד איתה, אבל היא צריכה להתאפס על עצמה כדי לחזור לתלם." אמרתי לו, הוא נאנח, "אני אוהב אותה. ואני צריך להיו-" "להיות איתה. אני יודעת. אבל בבקשה, סובלנות." ביקשתי מלואי, התלבטתי אם להתקרב אליו ובסוף התקרבתי אליו וחיבקתי אותו, הרגשתי את דמעותיו נזרקות על הכתף החשופה שלי, חיבקתי אותו חזק. לא שחררתי, הוא צריך לפרוק, ולנסות להשתחרר, והאמת שגם אני.

-----

מיה

הבטתי על האריכים בקירות , מבלי מטרה מסוימת כאשר אני פועלת על אוטומט ובדבר היחיד שבאמת רציתי זה להיות בבית אבל לא ידעתי למה לקרוא בית יותר. אז הסתפקתי בזה שהניחו לי לנפשי או כך חשבתי שאחרי זמן ממושך הדלת נפתחה וזה לא הייתה רופאה נוספת אלא זוג שוטרים
שאחד מהם סגר את הדלת בזמן שהשני משך לשניהם זוג כיסאות.
התמתחתי במקומי בזמן שהבטתי בהם, מושכת את השמיכה למעלה מספיק בשביל לכסות את עצמי מהמבטים החודרים שלהם.
"גברת אנחנו יודעים שעברת הרבה, אבל יש לנו מספר שאלות ונשמח אם תשתפו פעולה ותעני עליהם. אני מבטיח שזה לא יהיה ארוך " אחד מהם אמר בזמן שהשני פתח את פנקסו והחל לרשום דבר מסוים.
הנהנתי עם ראשי, כי רציתי שזה יהיה מאוחרי ולא אצטרך לראות שוטרים טי פעם שוב. הוא התחיל לשאול שאלות בסיסיות עליי, על איך חיי התנהלו לפני ואחרי שגקסון נכנס אליהם, מאיפה אני הכרתי אותו לראשונה ומה טיב היחסים שביננו והתנהגותו בכללי או האם יכולתי לצפות לדבר כזה.
"לאור שהוא אפשר לומר היה אביך להורג לפי הצהרתה של חברות שהיא הבנו אמך, אנחנו חושדים כי לא הייתה חטיפה בכלל. את רואה העדות שלך סוטרת את המידע שיש לנו עד עכשיו, כמו כן שבזירה אין שום דבר שמצביע על התעללות שמצאנו עד כה וכמו כן בגדייך.." הוא אמר אבל אז הפסיק כי לא רצה כנראה לחשוף יותר מידי. התחלתי לצחוק באותו רגע אבל לא צחוק רגיל צחוק לחוץ ,אני לא האמנתי שזה בה מהם, הייתי צריכה לשחרר את הכעס שהרגשתי שהייתי צריכה להוכיח להם אני שהוא הקורבן בעצם שבאמת חייתי במרתף מסריח חודשיים שלמים מסתבר לא מרצוני החופשי ועוד עם הייצור.
"צאו" אמרתי בטון אחיד "גברתי? לא סיימנו כאן" הוא ענה. "אבל אנחנו כן. אני לא מאמינה שלאנשים כמוכם נותנים חגים בכלל? אתה שומע את עצמך ? איזו עוד הוכחה אתם צריכים תגיד לי " אמרתי בזמן שנעמדתי על רגליי חושפת את שרוולי " הוא נהג לחתוך לי את הידיים אם לא הקשבתי לו , הוא הרביץ ואנס אותי אם לא התנגדתי אפילו במעט ולא יכולתי לעשות כלום בגלל שהייתי נעולה במרתף עם אזיקים שחוץ מי לעשות לי נמק תמידי על הידיים לא הועילו לכלום כשניסיתי לצאת, הוא איין להרוג את כל מי שאני מכירה. בעקרון החזיק כמו בובה שהוא יכול לקרוע ולזרוק איך ומתי שמתחשק לו ואני צריכה להוכיח לך שהאדם הזה חף מפשע?! אתה בטח צוחק איתי ובכנות הבדיחה הזו לא מצחיקה. אני רוצה שתצאי. עכשיו!!! תצאו מפה עכשיו!!! או שאני קוראת לאבטחה אני לא רוצה לראות או לדבר איתכם יותר צאו!!" צעקתי בכל חוזק ריאותיי, מספיק חזק כנראה כדי ששני רופאים יכנסו וכשהם ראו באיזה מצב הייתי אחד מהם הוציא אותם מהחדר ,מתקשר לאבטחה בזמן שהשני הורה לי לשבת בחזרה אבל התנגדתי לכך, למעשה לא נתתי לו לגעת בי " אני רוצה הביתה,זוהי זכותי אז תביא לי את המסמך המטומטם שאני צריכה לחתום שישחרר אותי מפה ותן לי ללכת " אמרתי בטון יציב ממשיכה לסרב להצעותיו לשבת ולהירגע.

----

נייל

שמעתי את הצרחות מהחדר של מיה, לא ידעתי איך להגיב, האם להגיב? לא התאפקתי ונכנסתי אל החדר, רואה את מיה במצב קטטוני. "היי, היי! תעזבו אותה. שמעתם אותה נכון?" קראתי והסתכלתי אל עבר השוטרים שהיו אל מחוץ לחדר. הסתכלתי על הרופאים, הם הנהנו לחיוב ונכנסתי פנימה במהירות, מפלס את דרכי אל כיוון מיה וכשהגעתי היא הסתכלה עליי, בדממה. הסתכלתי עליה, מביט אל תוך עיניה. לי ולמיה יש דבר כזה שאם אנחנו מסתכלים אחד על השנייה בלי לומר מילה, זה מרגיע.
נשמתי עמוק וחיבקתי אותה, "היי, היי זה בסדר." אמרתי וסימנתי לה לנשום עמוק, היא עשתה זאת. בהצלחה רבה אם יורשה לי לומר. אני אוהב אותה, היא מדהימה. "חכי שנייה בסדר?" שאלתי אותה והיא הנהנה לחיוב. סימנתי לרופא להגיע אליי הצידה, שילבתי את ידיי בניגוד לחזה שלי. "מה יש?" שאלתי אותו, "היא רוצה להשתחרר, אבל-""היא צודקת. שמעתי אותה, זוהי זכותה להשתחרר-" "אבל היא הגיעה לכאן רק-" "היום? אני יודע. אם אתם לא רוצים שנערב עורכי דין והליך משפטי במצב הקיים תשחררו אותה. תביאו אליה אח מוסמך עדיפות לאחות, שיגיעו אליה... אליי.. הביתה שיטפלו בה. היא צריכה מקום מוכר. היא לא יכולה לתפקד ככה." אמרתי להם בנוקשות. לא הייתה להם ברירה ועל כן הם הסכימו. תוך שעה לערך אחזתי בידה של מיה לאחר שהיא לבשה בגדים חדשים שקניתי לה בקניון הסמוך. טרנינג מחמם. "בואי. ניסע אליי. את תהי אצלי בבית. דיברתי עם ההורים שלי. הם למעשה לא נמצאים באיזור כרגע. הם בחופשה. והבית לרשותנו." אמרתי למיה וחיבקתי אותה קרוב אליי, נותן לה להניח את ראשה על הכתף שלי ונשקתי אל ראשה. הזמנו מונית, מאז התאונה לא נהגתי. אין לי גם רכב. אני לא יודע אם אני אוכל לנהוג שוב, אני חושש. אבל אני יודע שמתישהו איאלץ להתגבר על הפחדים שלי. ועל כן, כרגע אני לא ממש חשוב אלא מיה היא המרכז פה. כשהגענו אליי הביתה לאחר שחתמנו על הכל, נטרלתי את האזעקה, שלא יחשבו שאיזה פורץ נכנס אלינו הביתה.. ואז ההורים שלי בכלל יתפחלצו. הכנתי למיה אוכל, כמו שאני יודע להכין. אני לא רוצה שהיא תרזה לי גם בנוסף לכל, אני לא שואל שאלות, אני לא רוצה להעיק עליה יותר מידי ועל כן אני שותק.

----

מיה

הסתכלתי מסביב בבית בזמן שנייל יסיים לבשל. עבר יחסית הרבה זמן מאז שהייתי כאן. כלומר עד עכשיו רוב הפעמים שהיינו תחת קורת גג אחת היה בדירה השנייה שהיא בעצם רק של נייל אבל פה יש הרגשה יותר של בית ובכנות התגעגעתי לבקר אותו ואת ההורים שלו פה במהלך הלימודים ומעבר.
יש לזה תחושה מרגיעה יותר. כשהוא סיים שנינו התיישבנו ליד השולחן.
זה באמת ניראה טוב , כרגיל אבל במקום הבטתי בהדים שיוצאים מהצלחת לפני שהרגשתי את מבטו של נייל עלי אז ידעתי שהייתי חייבת לאכול.
גיליתי בשקט מכמה שזה היה טעים נוסטלגי בשבילי בנקודה הזאת.
הוא לא שאל כלום עד עכשיו ובאמת הודתי לו על זה, לא היה לי את הכוחות שעוד אדם ישאל או ידקור אותי.
"תודה. ואני לא אומרת רק על האוכל , תודה שהוצאת אותי משם שאתה פה בשבילי. אני חושבת שאם הייתי נשארת שם עוד דקה אחת הייתי משתגעת אז תודה " אמרתי בחיוך קל , הכי טוב שיכולתי להוציא.

----

נייל

הסתכלתי עליה ופלטתי גיחוך, תוך כדי אני מתנצל על הגיחוך . "את מצחיקה מיה. אני תמיד אהיה שם בשבילך לא משנה מה יקרה. ואת יודעת את זה. אנחנו אמנם חברים כמו אחים. ואת חלק בלתי נפרד מהמשפחה שלי ואני לא מהסס לרגע על זה שהכרנו. ואני תמיד אהיה שם בשבילך , סוף פסוק." אמרתי למיה והיא הגניבה אל כיווני חיוך. קרצתי לה ומזגתי לה לשתות. "אני לא הולך לשאול אותך מה היה, ואני יודע ומכיר אותך שאת כבר תוהה לעצמך איך זה שלא עשיתי זאת עדיין? אבל כמו שאני מכיר אותך, שוב .. אני רוצה לתת לך את הזמן והשקט שלך לחשוב, את צריכה את זה." אמרתי ואחזתי בידה, בהתחלה היא נרתעה מעט מן המגע שלי ואני יכול להבין אותה. שחררתי את ידי. אני לא רוצה להלחיץ אותה, זה הדבר האחרון שאני ארצה שיקרה. "את יודעת שאני אוהב אותך כמו אחות. זה אף פעם לא ישתנה. אחרי האוכל, את כבר יודעת איפה המקלחת. הדלקתי את הדוד. יש מים חמים וכעת את יכולה להרשות לעצמך ל'טבוע' במקלחת של מחשבות. אני לא אפריע לך. אם תרצי את הזמן שלך זה מובן." אמרתי ולגמתי מן הקולה.

----

מיה

אחרי הארוחה, הקשבתי לעצתו בנוגע למקלחת.
לקחתי מגבת נקייה מהארון ונכנסתי למקלחת, הנחתי שאתלבש חזרה בבגדים החדשים כיוון שאין לי פ בגדים משלי אז לדעתי אותם מעליי תולה אותם על מחלה מאחורי הדלת וניגשתי לברז מכוונת אותו לטמפרטורה ונכנסתי לבפנים. נעמדת ישירות מתחת לזרם המים הרותח במשך כמה דקות רצופות, נותן לזה לחטא את גופי ולאחר מכן חפפתי את שיערי ושתפתי את עצמי, מקרצפת את גופי חזק עד שהוא נהיה אדום, כדי לנקות מעליי את כל הלכלוך, מקרצפת עד שלא יכולתי להרגיש את הריח שלו אליי גם אם זה אומר לבזבז חצי בקבוק. נותנת למים לשטוף ולהרגיע את שרירי המתוחים.

----

נייל

כשמיה יצאה מן המקלחת עם אותם הבגדים החדשים שקניתי לה, הסתכלתי עליה במבט תוהה. "את טיפשה או מה?" שאלתי בגיחוך והובלתי אותה אל החדר שלי. ראיתי איך היא מהססת, אבל היא יודעת שאני לא אעשה לה כלום, כבר הבהרתי את זה. פתחתי את הארון שלי והראיתי לה בגדים שלה. "את זוכרת שתמיד היית ישנה אצלי אחרי שהיינו יוצאים והבאת בגדים אל הבית שלי כדי שתוכלי להתקלח אחרי היציאות? הם עדיין כאן. הכל כולל הכל. אני אתן לך להתלבש. הכנתי ספל שוקו חם עם מרשמלו מעל. מחכה לך למטה. עם שמיכת כרבולית, מול הטלווזיה." אמרתי לה והיא חייכה אליי. קרצתי אל כיוונה ולפני שנתתי לה להתלבש, פתחתי את המגירה והוצאתי משם את המטען לפלאפון.
ירדתי למטה, אל הקומה הראשונה, מטעין את הפלאפון בשקע החשמל על יד הספה. מידי פעם מזפזפ בהודעות שהשאירו לי. התכתבתי עם אליסון, עד לרגע שהיא לא ענתה לי , תיארתי לעצמי שהיא נרדמה. אני לא יודע מה קורה ביני לבינה, זה משהו בלתי מוסבר אבל כרגע אני מעדיף שלא להתמקד בה, להתמקד במיה. היא יותר חשובה, עם כל הכבוד.

----

מיה

סגרתי את הדלת אחרי שהוא יצא מהחדר, אני יודעת בתת מודע שאין לי למה אבל המודע זה משהו אחר לגמרי. הסתכלתי על הבגדים בארון , מחפשת טכנית משהו ארוך מספיק וניגשתי שיהיה גם גדול עליי, לפחות קיוויתי ואחרי שמצאתי פליז מסוף קבוצת נוער כלשהי ישן החלפתי בינו לבין הבגדים שלבשתי,כולל מכנס נוח ובגדים ממתחת כמובן. אני לא הבטתי במראה כדי לראות את ההשתקפות שלי, לא יכולתי להביא את עצמי לזה אז רק סירקתי את שיערי הרטוב ונתתי לו לנוח על כתפיי ברשלנות לפני שיצאתי מהחדר לכיוון הסלון.

----

נייל

ישבתי בסלון, עם כוס שוקו חם. מחכה למיה, יחד עם שמיכה מחממת ומזגן חימום מכיוון וירד גשם בחוץ, לפחות החל גשם. "היי.." אמרתי וכשבאתי לקום מן הכיסא, היא הנידה את ראשה לשלילה ואמרה שזה בסדר. היא התיישבה לידי, הושטתי לה את כוס השוקו החם עם המרשמלו מעל. "בדיוק כמו שהיינו שותים פעם." אמרתי לה בחיוך קטן. היא הגניבה אלי חיוך, אבל לא כמו החיוך שהיא פעם הייתה עושה אלא קצת יותר קודר. משכתי בכתפיי. "אני לא רוצה להרתיע אותך בשאלות מיה, אבל את יודעת שבסופו של דבר את תצטרכי בעצם לספר מה היה. לשתוק ולא לומר כלום, זה עוד יהרוג אותך מבפנים יותר וזה הדבר האחרון שאני רוצה שיקרה לך." אמרתי לה והיא הסתכלה עליי, לאחר מכן מעבירה את מבטה אל האדים שבשוקו. "אבל, אני לא רוצה להאיץ בך. ברגע שתהי מוכנה, תספרי. אני יודע שזה קשה. ואני הכי בעדך בעולם ואת יודעת את זה. הבטחנו להיות חברים טובים לנצח. וכך יהיה." אמרתי והסתכלתי עליה, מעביר את מבטי אל הטלוויזיה בעודי מזפזפ בערוצים כדי לחפש משהו נורמלי לראות, אולי איזשהו סרט ... "כשיגיעו מחר השוטרים לשאול, אם את רוצה, אני אדבר איתם בעדינות ואומר להם שאת לא מוכנה כרגע, אבל .. זה יצטרך לבוא ממך מתישהו. אחרת לא יהיה להם מה לעשות עם כל זה, כל עוד זה טרי ..." אמרתי. נאנחתי, הבנתי שעליי לשתוק, וכך עשיתי.

----

מיה

נאנחתי "שוטרים, אי אפשר באמת להביא להם את המונח הזה נכון " אמרתי בשקט והוא הביט בי, לא רציתי לראות או לדבר איתם אחרי היום.
"מיה"-"הם לא מאמינים לי אז למה לעזאזל אני צריכה לדבר איתם?" אמרתי והרגשתי את הכעס חוזר שוב "תשכח מזה, באמת שאין לי רצון לדבר על זה עכשיו במקום תספר לי מה הפסדתי, מה קורה איתך.. אליסון. נזכרת?" שאלתי ובעצם העברתי את הנושא אליו. הוא הניד את ראשו לשלילה בנוגע לזיכרון אבל כן סיפר שהם ביחד והחל לספר כל מה שקרה בניהם ובכללי בחודשיים האחרונים. שמחתי בשבילו למרות קיויתי שזכרונו יחזור כי זה חלק ממנו אבל כנראה הוא לא צריך אותו עכשיו.

----

נייל

הסתכלתי על מיה, תוהה לעצמי אם לדבר איתה על לואי או שמא, לוותר? משכתי בכתפיי. קצת צרמה לי המחשבה בראש על זה שהיא שאלה אותי אם נזכרתי ... קשה להיות בתקופה הזו, בגיל שלי בסיטואציה כמו שלי. זאת אומרת, קשה לאבד את התקופה האחרונה, כאילו היא לא הייתה. חייכתי אליה, "אני מת עלייך ואת יודעת את זה." אמרתי, התלבטתי אם לחבק אותה אבל ידעתי שממני היא לא תירתע. התקרבתי אליה מעט וחיבקתי אותה. מיה הניחה את ראשה על הכתף שלי ואני קירבתי אותה אליי. מפחד לעזוב. אני לא אתן ששום דבר רע יאונה לה. היא מדהימה, והגיע הזמן שאת כל החרא שהיא אגרה במהלך השנים, ואספה אותו ואת המקרים שקרו לה ... שהם יעלמו. והיא תהיה אדם חדש לגמרי. ייקח קצת זמן, להתאפס. אבל אני מאמין בה ואני יודע שהיא תצליח. אני יודע שיחד, עם האנשים שאוהבים אותה וסובבים אותה היא תהיה אדם חדש ומאושר שוב.

----

מיה

הנחתי את כוס השוקו כל השולחן בזמן שהוא חיבק אותי .
זה הרגיש נחמד רק להיות ככה. בלי שזה יכלול אותי עוברת התמוטטות עצבים כזו או אחרת, מה שכבר הספקתי לחוות.
לא רציתי לעצום את העיניים כי אני יודעת שזה לא בטוח ואני יודעת מה יבוא אחרי זה. אבל הייתי צריכה להרגיע את עצמי שזה לא יקרה שוב
אז אחרי שאיכשהו פעימות לבי המואצות החלו להאט הרשתי לעצמי
לנמנם טיפה, בזמן שהמשכתי לקולו ולקול הטלוויזה עד ששניהם התמזגו
לאחד ולא שמעתי אותם יותר.

----

לואי

הסתכלתי על אליסון. "מה את חושבת שאני צריך לעשות עכשיו?" שאלתי אותה. אליסון פקחה את עיניה, היא כנראה נרדמה ולא שמתי לב. "אני מצטערת לו. מה אמרת?" היא שאלה, "מה לעשות עכשיו?" שאלתי בייאוש. מעביר את ידיי בשיערותיי. "אני חושבת שתתן לה את הזמן-" "אליסון, אם זה היה קורה לנייל. את היית רוצה לתת לו-" "בעצם זה קרה..." תיקנתי. "לא נתת לו את הזמן. עוד לא חזר לו הזיכרון ואתם כבר-" "לואי!" אליסון תקפה אותי. נאנחתי, "אני מצטער. אני לא יודע מה נכנס בי." אמרתי וחיבקתי אותה. היא נאנחה, חיבקה אותי חזרה. "אני לא יודעת מה להגיד לך לואי. אתה יכול לנסות לדבר איתה, אבל שוב- אני לא מבטיחה שמשהו באמת ייתן לזה לקרות. היא צריכה את הזמן שלה. אנחנו לא יודעים באמת מה קרה לה שם, אני רק יכולה לנחש מה היא עברה שגרם לה להיות כזו מכונסת בעצמה. שצבע האור הבוהק שלה נעלם ונהפך ללבן חיוור. תחשוב על זה לרגע. אם היו מנחיתים עלייך שאלות, וקרבה מסוימת, לא היית רוצה לרגע להיות לבד?" שאלה אותי אליסון. הסתכלתי עליה, "אבל מצד שני, להיות לבד זה גם לא טוב." אמרתי, היא הנהנה לחיוב ונאנחה, "מה שאתה חושב לנכון." היא אמרה ברוך והתמתחה. הנהנתי לחיוב ואספתי את הדברים שלי. "אני הולך לנייל. אמרת שהם אצלו לא?" שאלתי אותה, היא הסתכלה עליי, בלית ברירה והנהנה. משכתי בכתפיי ולקחתי את צרור המפתחות של האופנוע שלי. מאז שהתחלתי לעבוד בפאב, חסכתי די הרבה כסף, ומצאתי אופנוע ביד שנייה. לא יקר מידי. קניתי. אין לי מה להפסיד. "אני אעדכן אותך." אמרתי לאליסון ונשקתי אל ראשה, היא התכסתה בשמיכה והביטה בטלוויזיה. בעוד שאני יצאתי מן הבית, והייתי בדרך כבר בנסיעה, אל הכיוון של הבית של נייל.

----

(ליטל: נייל)

אחרי כמה דקות שהיא לא ענתה הבנתי שהיא נרדמה עלי ושטכנית דיברתי עם עצמי למשך כל הזמן הזה. התרוממתי בזהירות מתחתיה והנחתי אותה חזרה על הספה, מכסה אותה השמיכה. כיביתי את הטלוויזה ובדיוק כשבאתי להחזיר את הספלים למטבח הרגשתי יד תופסת בי , הבטתי בה "היי תחזרי לישון זה בסדר" אמרתי בלחש היא הרימה את מבטה אליי "אני לא יכולה. אני אשמח אם תשאר איתי עד שארדם. בבקשה?" שאלה ,התכופפתי אליה מלטף את ראשה "כן בטח, אני תכף בא אוקיי? תנוחי" אמרתי ולקחתי את הספלים בידיי לכיוון המטבח.

----

לואי

כשהגעתי אל הבית שלי נייל,נשמתי נעתקה. קצת קשה לי הסיטואציה אבל אני צריך לדבר איתה, לראות שהכל בסדר. אני דואג לה, כמו שבחיים לא דאגתי למישהו. הורדתי את הקסדה ואחזתי בה בידי לאחר שקשרתי את האופנוע לעמוד. התקדמתי בשביל הגישה, נשמתי עמוד וצלצלתי בדלת של השער החיצוני. קולו של נייל נשמע מן הפעמון. "היי נייל. זה אני לואי. באתי לראות מה שלום מיה." אמרתי חלושות, נייל שתק לרגע. "לואי, עם כל הכבוד, לזה שאתה בן הזוג של מיה אני חושב שכרגע תתן לה קצת הפסקה מכל מה-" "נייל, חודשיים שלמים אני הייתי בתסביכים, אתה לא יכול-" "אני יודע!-" "טוב שאתה יודע, בבקשה תלך ותקרא לה. אני לא אכנס. אני רק רוצה לראות אותה." ביקשתי בשקט. נייל היסס לרגע ולאחר מכן, מלמל משהו לא מובן, ואמר שהוא יחזור עוד דקה. נשענתי על השער, מתופף עם רגלי על הרצפה כתוצאה מלחץ. מידי פעם מסיט את מבטי אל עבר דלת הכניסה. קיוויתי שהיא תרצה לראות אותי, בדיוק כמו שאני רוצה לראות אותה.

----

(ליטל: נייל)

חזרתי לכיוון הספה כמו שאמרתי לה אבל הפעם בשביל להעיר אותה,
אני לא ידעתי אם זה הדבר הנכון לעשות אבל אני לא יכול להחליט בשבילה, זה אמור לבוא ממנה. לשמחתי היא הייתה ערה בוהה בטלוויזיה השחורה כנראה מחכה לי כמו שאמרה.
"היי" אמרתי בשקט והיא פיהקה "אני יודע שאת רוצה לישון אבל יש מישהו שרוצה לראות אותך לפני זה " הוספתי היא לא הרימה את מבטה אליי כשאמרה "תגיד להם לחכות למחר בבקשה נייל?" היא ביקשה ,נאנחתי
מעביר את ידי בשיערי "זה לואי" אמרתי וזה תפס את תשומת ליבה כי עינייה היו פקוחות לרווחה עכשיו מביטות בי , היא התרוממה ממקומה כנראה חושבת מה עליה לעשות "זה לא משנה, אני לא רוצה.. לא עכשיו
לא ככה" היא אמרה לבסוף. "אני יודע אבל הוא התעקש, את לא חייבת לדבר איתו רק תראי לו שאת בסדר,הוא דואג לך בדיוק כמו שאני דואג לך ואני אהיה שם לצידך,אם תרצי בכך" אמרתי יודע שבעקרון היא רק תחזור על אותה תשובה, אבל ריחמתי אליו,יכולתי להבין גם אותו, מאיפה הוא בא.
"אוקיי" היא אמרה ונעמדה על רגלייה "אוקיי?" -"כן,אוקיי" אמרה, מודה
שהופתעתי מעט. חייכתי לעברה והלכנו לכיוון הדלת .

----

לואי

הדלת נפתחה, נייל יצא ראשון, ומאחוריו הגיחה דמות- מיה. רציתי להתקרב, לגשת. לחבק. להראות לה שאני פה, אבל כאב לי. כאב לי לראות אותה כזו שברירית, חלשה, וחסרת אונים. חיוורת. לעולם לא ראיתי אותה ככה. אני יודע שאמנם אני לא מכיר אותה הרבה זמן אבל זה כואב. משכתי בכתפיי, נגעתי עם ידי בשער, השגם טפטף עליי ואט אט החל לזלוג בצורה מאסיבית. ראיתי את הבעת פניו המצטערות של נייל, אני יודע שאם הייתה לו את האופציה, אולי הוא היה מכניס אותי אליו הביתה. אבל הבנתי את הרמז. מיה הייתה עם הבעת פנים חוששת, לדבר איתה? לומר לה משהו? אני לא יודע מה לעשות. אבל- העדפתי לשתוק. העדפתי ללכת. אני יודע שאם אפלוט משהו שאח"כ אתחרט עליו זה יהיה מוזר, ולא מועיל. נשכתי את השפה התחתונה, מעביר בה מבט מכף הרגל ועד לראש, וכשעינינו נפגשו הרגשתי צביטה בלב. "אני עוד אחזור." לחשתי בתנודת שפתיים שאני מאמין שגם נייל ראה. לא רציתי להפריע לשניהם , אני אמנם לא מכיר את נייל טוב כמוהה, ואני לא ממש סומך עליו, אבל אני יודע שמיה היא כמו אחותו; ואני יודע שהוא יעשה הכל בשבילה. גם אם זה אומר למות למענה. בדיוק כמו שאני הייתי עושה. זה קצת מצחיק, איך בן אדם יכול לחדור לך ללב בצורה כזו משמעותית בלי לשים לב בכלל. בלעדיי מיה, הייתי אותו הלואי, חסר אכפתיות, וכזה שלא מקשיב לחוקים ולכללים. היא שינתה אותי, הפכה אותי להיות בן אדם טוב יותר. טוב יותר ממה שהייתי. הסתובבתי, התנעתי את האופנוע לאחר ששחררתי את האופנוע מהקשירה שלו. הכנסתי את האביזרים למאחור, אל תא הבגאז' הקטן שבו. התיישבתי מעליו ושמתי את הקסדה, מבלי לומר מילה , נסעתי. הסיטואציה הזו מספיק קשה עבורי. לדעת שהבן אדם שאני אוהב, סבל כל כך הרבה, ואני לא הייתי שם. פיזית. כדי לשמור עליה. הבטחתי לה, והבטחות צריך לקיים, אבל אני .. נכשלתי.

----

מיה

צפיתי בו נוסע עד שהוא נעלם מטווח הריאה שלי ואחרי זה נכנסתי חזרה לבית, הדמעות כבר רצו לצאת אוטומטית מאז שפתחתי את הגשר אבל עצרתי אותן עושה כמה צעדים עד שנאחזתי בשולחן המטבח, הכי קרוב לדלת רק כדי לסדר את הנשימה שלי וכשנייל התקרב אליי היה עליו לא מובנת כאילו הוא ניסה להבין אותי אבל לא ממש הצליח ובכנות מי ישפוט אותו , כל בנאדם אחר במצב שלי היה רץ ועוטף את בן זוגו בזרועותיו ולא עוזב. אני לא יכולתי להיות הבנאדם הזה, לא יכולתי להביא את עצמי לכך פיזית ונפשית.
"אני לא שופט אותך אבל אני יכול לשאול למה? כלומר חשבתי שאת אוהבת אותו כמו שהוא אוהב אותך" הוא אמר והרגשתי התכווצות בלב. "אני כן" או לפחות אני חושבת שכן "אז מה הבעיה?"-"אתה לא תבין" אמרתי והוא שילב את ידיו על חזהו "תנסי אותי. קדימה " הוא אמר ,נאנחתי.
אולי הוא צודק ואם אני אשמור את זה עוד בבטן זה בסוף יעוף חזרה ויתפוצץ לי בפנים . אני חייבת לספר לו או לפחות את החלק הזה.

----

(אור: נייל)

הסתכלתי על מיה, הפלאפון שלי בדיוק צלצל באותו הרגע, זו הייתה אימא שלי, מאורה. "חכי שנייה." אמרתי לה, עניתי לfacetime שהיא עשתה לי. "היי, ילד יקר שלי! מה שלומך?" שאלה אימא, היא בניו יורק, שלג. הכל היה לבן. "אני בסדר! איך אתם? נהנים?" שאלתי, מחייך אל המצלמה, "אנחנו נהנים. מצאתי את המעמד לגיטרה שחיפשת. אתה רוצה שאקנה לך?"שאלה אותי אימא, "אפשרי. תאמרי לי כמה זה עלה ואני אחזיר לך." אמרתי לה. היא גיחכה, וצקצקה בלשונה. "נו בחיאת אימא." אמרתי, אני שונא שהיא מתנהגת אליי כמו אל ילד קטן. "מי זו שם? מיה?" שאלה מאורה, הנהנתי לחיוב, "מצאתם-" "לא עכשיו." קטעתי אותה, לפעמים יש לה רגעי טאקט לא קטנים. "אני אדבר איתך מאוחר יותר בסדר?" שאלתי אותה, היא הנהנה לחיוב, "מיה אנחנו אוהבים אותך, וגם לך תחכה מתנה כשנגיע!" היא אמרה ונופפה לשלום, הסמקתי במבוכה וניתקתי את השיחה. "איפה היינו?" שאלתי, "לגבי לואי ... אני חושב שאולי תדברי איתו, תספרי לו ... אני לא רוצה להאיץ בך לספר לי מה קרה, אבל אם את רוצה שהוא יבין לפחות את ההתנהגות שלך, שהיא בצדק ולגיטימית. תדברי איתו. הוא יבין. גם אני אבין אם תרצי שלא לספר." אמרתי לה ואחזתי בידה לאחר שתחבתי את הפלאפון אל כיסי.

_________________




חזרה למעלה Go down
צפה בפרופיל המשתמש http://changeyourmind.forumhebrew.com
 
Chaising after freedom
צפה בנושא הקודם צפה בנושא הבא חזרה למעלה 
עמוד 1 מתוך 1

Permissions in this forum:אתה לא יכול להגיב לנושאים בפורום זה
changeyourmind :: הבעה וכתיבה :: פורום שרשורים :: פורום שרשורים R+-
קפוץ אל: